אחת לכמה שנים מכריזה הממשלה בחגיגיות (פחות או יותר) שהנגב הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. מה שהיה לא יהיה. הנגב איננו הפקר. הבעיות מגוונות, הצורך אמיתי, ההצהרות וההתחייבויות בומבסטיות, אבל הביצוע כושל. תושבי הדרום מתלוננים כבר שנים על אובדן משילות, על היעדר ביטחון אישי. ראשי רשויות מתריעים על השתלטותם של אזרחים בדואים על אדמות מדינה, בנייה בלתי חוקית ותעשייה משגשגת של פרוטקשן. שלא לדבר על היעדר אכיפה, צמיחתן של מיליציות, פריחתן של חממות סמים, סחר בנשק והתפרעויות בכבישים.
שוועתם המוצדקת של תושבי הדרום עלתה עד לירושלים. בעקבותיה, צמרת המדינה ירדה השבוע לנגב לפגוש את ראשי הרשויות. ראש הממשלה, שרים ומפכ”ל המשטרה התמקמו בעמדת תצפית על רהט והודיעו בתקיפות שבכוונתם לעשות סדר ב”מערב הפרוע” שהתפתח. לא ברור מדוע הממשלה בחרה לבחון את רהט מנקודת תצפית מרוחקת. מדוע לא נכנסה לעיר ולא נפגשה עם תושבים? מדובר כך נראה בסטייט אוף מיינד – בהתבוננות מרוחקת ופטרונית. בנט אמר אומנם ש”הפשיעה במגזר הערבי איננה בעיה של המגזר, אלא בעיה של כולנו", וזה כמובן נכון, אבל התמודדות עם מכלול הבעיות של החברה הבדואית והערבית לא יכולה להיעשות רק בהנחיות שמונחתות מעמדת התצפיתן.
לא קשה היה לזהות שרצף הקלישאות ששיגר בנט לחלל הנגב נלקח היישר מדפי מסרים של ראשי ממשלות קודמים: תחילה הצהיר והתחייב בסגנון נתניהו כי “אחרי שנים ארוכות של הזנחה, שבהן הפשיעה הגיעה לממדים בלתי נסבלים, קיבלנו החלטה – אנחנו עוברים מהגנה להתקפה”. הסיסמה נשמעת קליטה, אבל על מי ואיך בדיוק הגנה עד היום הממשלה, וכנגד מי היא יוצאת בהתקפה? “הגנה” ו”התקפה” הן מילים השייכות לתחום הצבאי מול אויב, לא מול אזרחים. בנט היה יכול להשתמש במילים פחות מיליטנטיות, כמו שיטור, אכיפה, תכנון, הסרת חסמים בירוקרטיים או טיפול במצוקות חברתיות המשמשות כר פורה לשגשוג פשיעה. אבל הוא בחר בז’רגון קרבי המעורר אי־נוחות כשמדובר בהתמודדות עם בעיות פנים – קשות ככל שיהיו.
בהמשך נאומו, בפרפראזה על דבריו של ראש הממשלה אריאל שרון, אמר לתושבים (שלא פגש): "אנחנו כאן, אנחנו איתכם, אנחנו לא נרפה. דין באר שבע ורהט כדין תל אביב". ממש בדומה להצהרה המקורית “דין נצרים כדין תל אביב”. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. אחר כך הוסיף כי "מה שאסור לעשות במרכז הארץ - אסור לעשות גם כאן”. זה כמובן נכון, אלא שיש חלק שני למשוואה שבנט לא השלים: מה שאזרח בתל אביב זכאי לקבל מהמדינה, זכאי לקבל גם תושב הנגב – יהודי, ערבי או בדואי כאחד.
אובדן הביטחון האישי הוא העניין הבסיסי הבוער כעת לכולם, ולכן אין מנוס מפעולה בעוצמה נגד גורמי הפשע. אבל כדי לייבש את הביצה צריך להשקיע משאבים בחינוך, בבריאות ובתעסוקה. מדינת ישראל חייבת לנהוג בשוויון עם אזרחיה הבדואים והערבים, לדאוג לתשתיות מתאימות ולהסדיר את היישובים במה שמכונה “הפזורה”. אלפים מתגוררים ברחבי הנגב ביישובים “בלתי מוכרים”. במשך יותר מ־70 שנה מגלגלות ממשלות ישראל לדורותיהן את תפוח האדמה הלוהט הזה מידיהן, ואת פירות הבאושים תושבי הדרום אוכלים היום.
“כפר לא מוכר” הוא מקום שבו אין תשתיות מים, חשמל, כבישים, מוסדות חינוך ועוד. אדם שחי במקום “בלתי מוכר” מרגיש אזרח “לא מוכר” ומנוכר. מי שאין לו זכויות, ממילא לא יכול לחוש כי הוא נדרש למלא חובות. בהקשר הזה חוק החשמל שאושר השבוע בכנסת בקריאה ראשונה, הוא צעד ראשון וקטן בדרך לרמת חיים נאותה לתושבים. אבל לא ניתן להסתפק בחיבור של כמה אלפי בתים לחשמל ולהתמקד רק בפעולות שיטור ואכיפה. אם הממשלה לא תפעל להחלת המשילות בדרום על כל המשתמע ממנה, מדינת ישראל תאבד את הנגב, וכל הבטחותיו של בנט יותירו אבק כמו חולות נודדים.