מי אינו מכיר את סיפור הילדים על הסבתא שבישלה דייסה ונתנה לזה ולזה ולזה, מלבד למישהו אחד. כידוע, הסיפור הזה מסתיים בדגדוג של הילד מתחת לבית השחי כדי לפצותו על שלא נשאר לו דבר.
כשעקבתי אחר ההחלטות בעניין תקציב המדינה וחוק ההסדרים, מצאתי עצמי נזכר באותו סיפור ילדות, והרגשתי שהממשלה וחברי הכנסת החליטו לדגדג אותי מתחת לבית השחי. למה? מתברר שלאחרונה הממשלה בישלה דייסה ונתנה לכל אחד: נתנה למשרתי הקבע, לחיילי הסדיר, לבנות השירות הלאומי, למתמחים בבתי החולים, ורק לנו, האזרחים הוותיקים, בוני המדינה שחיים כאן שנים רבות, לא נשאר.
חשבנו שאולי תועלה לפחות קצבת האזרח הוותיק בלי מבחני הכנסה מנותקים מהמציאות הכלכלית (מובן שאפשר למסות את הקצבה, וכך בעלי הכנסה גבוהה יקבלו מעט כסף), אך מתברר שמה שקיבלנו הוא דגדוג מעצבן ותו לא. גם ההסתדרות כשלה בעניין, ובעסקת החבילה במשק, מקבלי פנסיה זעומה אינם חלק מהחבילה. מתברר שלכולם קול ערב בשירם את השיר הידוע “אל תשליכני לעת זקנה”, אך פרט לשירת מקהלה אין מעשה בנידון.
מצבם של האזרחים הוותיקים, שמן הראוי היה לכנותם “אזרחים נכבדים”, אינו מעניין את רובם המכריע של נבחרי הציבור, ולכן הגיע הזמן לחזור למתכונת של מפלגה שתעסוק רק ואך ורק בנושאים הקשורים לציבור זה.
אגב, זו משימה גם לדור הנכדים, שהם אלו שצריכים לעמוד בחוד החנית של מאבק צודק זה. לא רק משימת מניעת הדבקה בקורונה צריכה לעמוד בראש סדר היום של דור הנכדות והנכדים, אלא גם מניעת העמדת סבתא וסבא בפני הדילמה של תרופה או פרוסה.
“אל תשליכני לעת זקנה” אינו פיוט סתמי, אלא צו לכל אדם במדינת ישראל, ודרישה חשובה שאנו, אזרחיה הוותיקים והמכובדים של ישראל, דורשים: “השאירו לנו, לאזרחים הנכבדים, איזו כפית מהדייסה”.