בחודש שעבר הכריזה יש עתיד כי לראשונה, עשור לאחר ייסודה, ייערכו בחירות לראשות המפלגה ב־4 בינואר בהשתתפותם של כ־1,000 מחברי יש עתיד. המערכת הפוליטית קיבלה את הבשורה באדישות. בחיים כידוע Timing is Everything, על אחת כמה וכמה בפוליטיקה.
לפני יותר משנה, כשח”כ לשעבר עפר שלח דרש לקיים בחירות לראשות המפלגה ואתגר את מנהיגותו של היו”ר המכהן, לפיד שלח אותו לעזאזל בלי סנטימנטים. המהירות שבה סולק מקבוצות הוואטסאפ ובהמשך משורות המפלגה שהיה שותף בהקמתה - הדהימה אפילו אותו. שלח סבר שבחירות יעוררו עניין בבוחרים ויפרצו את תקרת הזכוכית של המפלגה. למעשה הוא היה היחיד שדרש ותבע דמוקרטיה פנימית וחשב שהתועלת גדולה מהנזק.
לפיד הדף את הביקורת של שלח והתחייב לקיים בחירות. אבל כמו במערכון הישן של הגששים הוא עשה הכל כדי לקבוע מי יהיו המתמודדים (אף לא אחד) ומה תהיה התוצאה. בפרק הזמן הקצר שבו ניתן היה להציע מועמדות לתפקיד יו”ר מפלגת יש עתיד (או בשמה המלא כפי שכתוב ברשם המפלגות “יש עתיד בראשות יאיר לפיד”) הוגשה ובכן, “מועמדות אחת העומדת בתנאי תקנון המפלגה, על ידי יו”ר המפלגה המכהן, שר החוץ ח”כ יאיר לפיד”. ביום שני השבוע, כשנפתחה תיבת המכרזים, התברר, כצפוי, שזולת הצעה זו התיבה ריקה. באתר המפלגה נכתב כי “בנסיבות אלה ובהתאם לסעיף 71 לתקנון המפלגה החליטה הנהלת המפלגה (ללא נוכחות יו”ר המפלגה), כי תאושר בחירתו של השר לפיד לתפקיד יו”ר המפלגה, ללא צורך בהליך בחירה בקרב חברי הוועידה”. תם הטקס.
מעבר לדאחקות ולעקיצות שספג לפיד ברשתות החברתיות ומיריבים פוליטיים שהשוו אותו למנהיגי צפון קוריאה וסוריה, הזוכה הגדול של הפארסה הזאת והמפסיד הגדול הוא לפיד בעצמו. הוא עיצב את המציאות כך שאיש מחברי המפלגה לא העז להתמודד מולו. חברי כנסת ושרים שנשאלו בחודש האחרון אם בכוונתם להציג מועמדות התרחקו מהעניין כנשוכי נחש והזדרזו להצהיר אמונים למנהיג.
כמו נתניהו, הוא תזמן בחירות במועד נוח, כשהשטח רדום, אחרי מערכת בחירות סוערת ולאחר שיש עתיד התבססה בממשלה וחבריה זכו לג’ובים מפנקים ונדיבים (איפה ההבטחה לממשלה רזה ויעילה ואיפה ממשלת בנט־לפיד). בתנאים האלה, כשהמפלגה בשלטון והיו”ר המכהן חונה במשרד החוץ עד שיגיע מועד הרוטציה בראשות הממשלה, מי יתמודד מולו? ההכרזה על בחירות לראשות המפלגה הייתה מצג שווא. פיקציה המעידה על חוסר בגרות ופחדנות פוליטית. כך לא נוהג יו”ר מפלגה הבטוח בעצמו.
לפיד החמיץ את ההזדמנות להוכיח שהרעיון של מפלגת מרכז גדול ממנו ומסך מרכיביו וכי המפלגה שהקים, כאן כדי להישאר. הוא היה יכול להוכיח לכל מי שמאסו בפלגנות מפלגתית שיש עתיד לדמוקרטיה פנימית. בחירות אמיתיות היו מעידות כי יש עתיד איננה מיזם שנועד לשרת את יצריו ומאווייו הפוליטיים של איש אחד, אלא פלטפורמה פוליטית שיש בכוחה לחולל שינוי ולהחזיר את החיים הציבוריים בישראל למסלול נורמטיבי תקין והגון.
אפשר להבין מדוע לפיד נרתע מבחירות פנימיות. מפלגת שינוי בראשות אביו טומי לפיד התאבדה בשידור חי בעקבות בחירות פנימיות. בעבור מפלגת העבודה, הפריימריז היו מנגנון להשמדה עצמית. בליכוד תחת הנהגתו של נתניהו הן נועדו לבצר את שלטון היחיד שביסס. לפיד הבן עמד בפני אתגר לא פשוט, אבל לא עמד בנטל ולא הצליח להמציא משהו חדש שינטרל את הפגמים של השיטות הישנות.
לפיד, בדומה לדניאל גורן, אחד מגיבורי ספריו, “מסודר, משויף פינות ומדויק זוויות כקרשיה החלקלקים של בימת התיאטרון”. יש עתיד נותרה המפלגה שלו. הוא יכול לספר לעצמו איזה סיפור שהוא רוצה על אידיאולוגיה וערכים, אבל בסופו של דבר מדובר בהצגת יחיד.