מאמצים עילאיים ואינטנסיביים שנמשכו לאורך עשור וכללו פניות לראשי מדינות וארגונים בינלאומיים, לראשי קהילות יהודיות ואישי רוח, הביאונו סוף־סוף ב־2 בדצמבר 1992 אל היעד הנכסף: עצמותיהם של 22 המעפילים על ספינת "אגוז" הועלו ממקום קבורתם באל־חוסימה שבמרוקו למנוחת עולמים בירושלים; העיר שעליה חלמו ובדרך אליה קיפחו את חייהם.
והרי תמצית סיפורה של "אגוז", שיום טביעתה מצוין היום: בכ"ג בטבת תשכ"א (10 בינואר 1961) עזבה ספינת דייגים קטנה את חוף אל־חוסימה שבצפון מרוקו לכיוון נמל ג'יברלטר, כשעל סיפונה 44 מעפילים יהודים ממרוקו, בהם ילדים, נשים וגברים, ופניהם למדינת ישראל. בעיצומה של ההפלגה טבעה "אגוז" על כל מעפיליה. 22 גופות בלבד נמשו מהים והובאו לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי העתיק באל־חוסימה, ואילו 22 הגופות האחרות על הספינה ירדו למצולות הים לעולמים.
אסון "אגוז" גרם לזעזוע עמוק במדינת ישראל ובעולם היהודי והחופשי. כותרות העיתונים במערב הביאו את הבשורה הרעה, את מצוקתם של יהודי מרוקו ואת כמיהתם לציון. בשל האיסור שהטילה ממשלת מרוקו על כל קשר עם ישראל והציונות, נאלצו יהודים ממדינה זו לעלות בדרכים לא דרכים, כשסכנת המוות מרחפת מעל לראשיהם.
דיונים סוערים התקיימו בסנאט ובקונגרס האמריקאיים בעקבות האסון. נשיא ארצות הברית דאז, דווייט אייזנהאואר, הפעיל לחץ אדיר על המלך מוחמד החמישי ותבע ממנו להתיר את עלייתם של יהודי ארצו לישראל. וכך, בעקבות הפרשה, הותרה עלייתם ההמונית של יהודי מרוקו. הם התיישבו לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל, נטלו חלק בהגנה על גבולותיה, בפיתוחה ובשגשוגה.
הכנות קדחתניות וחשאיות קדמו למבצע "איילת השחר", שבו הועלו ארצה עצמותיהם של הנספים. הוא יצא אל הפועל הודות לאישורו המיוחד של הוד מלכותו, חסן השני. בכך הוא נענה לפניות ולתחינות של ראשי ממשלה קודמים, שמעון פרס ויצחק שמיר, אשר את בקשותיהם העברתי אליו בתוקף היותי מיופה הכוח של המשפחות השכולות וממשלת ישראל.
גם זו של יצחק רבין, שהעברתי למלך בספטמבר 1992, הביאה למפנה. בפנייתו של רבין הודגש באוזני חסן השני כי זוהי בקשה, בשם המשפחות השכולות, שמניעיה דתיים והומניטריים.
בנסיעתי ה־39 למלך הוספתי משלי באוזני איש סודו ומקורבו של המלך, הגנרל קדירי, ראש המוסד המרוקאי, ובטון חמור אמרתי שאם, חלילה, גם הפעם יושבו פנינו ריקם, אחזיר את המנדט שלי למשפחות השכולות ולממשלת ישראל. המשפחות השכולות יצאו להפגנות רעב מול נציגויות מרוקו ברחבי העולם. למחרת נקראתי למלך שהודיעני שהמבצע יצא לדרך.
עם נחיתת המטוס בישראל, ועמו ארונותיהם של מעפילי "אגוז", הביאה התקשורת את סיפורה הטרגי של "אגוז". מבתים רבים עלה בכי חרישי. לגביי, כותב שורות אלה, היו הדברים בבחינת סגירת מעגל, שלמענו גויסו רבים וטובים שסייעו בידי לקיים את שבועתי על קברי חללי "אגוז", עת פקדתי אותם לראשונה במאי 1983, אחרי נדודים בדרכים קשות ומסוכנות.
שם, על כל קבר וקבר, הדלקתי נר זיכרון והנחתי פרח בשם כל עם ישראל. כי הרי איש לא פקד את מקומם במשך 22 שנים מאז קבורתם הנחפזת. נשבעתי ונדרתי בלבי לעשות כל אשר לאל ידי למען העברת הקבורים מהנכר לארץ אבותיהם, שאליה יצאו נשמותיהם. בישיבה המיוחדת שערכה כנסת ישראל לאחר המבצע נשא ראש הממשלה דברי הודיה למלך על מחוותו והביע הערכה לח"מ ולאלה שעמלו בהגשמת המשימה. כעת למשפחות השכולות יש קבר ונחלה לפקוד אותם.
הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, שימש מפקד המבצע הסודי "איילת השחר"