בטקס חגיגי שהתקיים לפני כחודש, חתם שר הביטחון בני גנץ על ההסכם להקמת קריית המודיעין החדשה של צה"ל בנגב. זה היה יום חג לנגב ולתושביו, שחלמו על הרגע הזה זמן רב. בכך גם הגיעה לסיומה סאגה ארוכת שנים. ארוכה אפילו במונחים האבסורדיים של תכנון פרויקטים בישראל.
על פי ההסכם, חברת שיכון ובינוי, שזכתה במכרז, תתכנן, תממן, תקים ותפעיל את קריית המודיעין שתוקם בצומת ליקית. הקריה תאכלס כ־12 אלף חיילים וקצינים מיחידות העילית של חיל המודיעין – איסוף, מודיעין, סייבר וטכנולוגיה – וכן את יחידות המטה של אגף המודיעין. האכלוס צפוי להסתיים בשנת 2028.
חתימת ההסכם באה לעולם למרות התנגדות עזה בקרב הקצונה הבכירה של המודיעין למעבר אנשי הקבע דרומה. התנגדות שגובתה והובלה על ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי, שבמקום ללכת כחלוץ לפני המחנה ולקדם את פיתוח הנגב, נקט גישה אגוצנטרית המנוכרת לטובת המדינה. היה עליו להבין שחוסן ביטחוני לא נמדד רק בכמות המטוסים והטנקים, אלא גם בלכידות חברתית, בעוצמה כלכלית ובתחושת סולידריות חוצת מגזרים ואזורים.
תושבי הנגב הוכיחו, קודם כל לעצמם אבל גם לסביבתם, שאפשר לקחת אחריות על גורלם ולשנות את המציאות. במשך שנים הייתה אוכלוסיית הנגב חלשה וחסרת קול ונרמסה תחת רגליהם של מקבלי ההחלטות בירושלים.
למרות ההישג העצום, אסור לנו, לתושבי הנגב, להניח שאפשר לחזור לשגרה, ל"עסקים כרגיל". העניינים לא יסתדרו מעצמם. עלינו לעמוד על המשמר כדי להבטיח, ראשית כל, שהעסקים בנגב יקבלו את חלקם ההוגן בפירות הפרויקט האדיר, שאמור לייצר כ־50 אלף מקומות עבודה חדשים. עלינו לוודא שהכסף מתנקז גם לרכישות מספקים בדרום ושהצמיחה הכלכלית מחלחלת גם כלפי מטה. זוהי משימה כבירה ועלינו לעמוד בה בכבוד ובתקיפות – להיות כלב השמירה של אחד מפרויקטי התשתית הגדולים במדינה.
חיזוק הכלכלה האזורית בנגב הוא משימה לאומית. ללא עוגני תעסוקה, תשתיות מתקדמות, שירותי חינוך ובריאות ראויים – לא נוכל למשוך אוכלוסייה חזקה לנגב, לא נוכל לשכנע את בוגרי האוניברסיטה והמכללות להישאר בנגב ולא נוכל לגרום לכך שהצעירים, תושבי הנגב עצמם, לא ירחיקו לתל אביב. באותה מידה לא נוכל לשכנע את חיילי וקציני המודיעין לא לחזור הביתה למרכז ברכבת היומית.
הרציונל המרכזי שמאחורי הקמת קריית המודיעין החדשה וכמוה גם קריית התקשוב, שכבר מוקמת בפארק ההייטק בבאר שבע, היה ועודנו לייצר עוגני תעסוקה, מדע ומחקר שבמסגרתם מתקיימת סינרגיה בין האקדמיה, התעשייה והצבא. זהו עקרון יסוד של פיתוח כלכלה אזורית – לאפשר לקיים מערכת כלכלית של מסחר, שירותים ותשתיות, שנסמכת על נכסים מקומיים ופועלת באופן הוגן לטובת קידום אותם נכסים: תושבים, עסקים מקומיים וקהילות.
חיזוק הכלכלה האזורית עוזר לפתח חוסן קהילתי וקשרים בתוך הקהילה, ואלה תורמים בחזרה לפיתוח הכלכלה. לצערנו הרב, פרויקטים לאומיים רבים מתעכבים שנים רבות בצנרת התכנון, והפריפריה סובלת מכך יותר מכל. בנגב אמורים לקום בית חולים חדש, שדה תעופה בינלאומי, רובע חדשנות בבאר שבע ועוד.
הגיע הזמן לתנופה רבתי בדמות תוכנית לאומית מקיפה, שתכלול סל של הטבות ותמריצים ליזמים וחברות כדי שיגיעו לאזור. החזון להפיכת באר שבע לבירתו של מרחב מטרופוליני, שיוכל לשמש אלטרנטיבה ראויה למטרופולינים אחרות בישראל, צריך לקרום עור וגידים בדמות החלטות מעשיות לביצוע. אם רוצים להכפיל את האוכלוסייה במטרופולין, כך שתרכז 12% מאוכלוסיית ישראל לעומת 8% כיום, יש לקיים תכנון רציני ומקיף, כי תוכניות כאלה הוצגו בעבר ולא יצא מהן דבר.
הדברים צריכים להיות קונקרטיים ומגובים תקציבית, תוך סימון מטרות בנות ביצוע: להגדיל פי שלושה ויותר את ההשקעות בתשתית הנדסית, בתעסוקה ובפיתוח הון אנושי; להציע מגוון עשיר של אפשרויות מגורים, תעסוקה ושירותים; לקדם עוד את האקו־סיסטם הטכנולוגי על ידי משיכת חברות הייטק רב־לאומיות וסטארט־אפים; להציע קרקע חינם למשוחררי צה"ל; להגדיר אזורי סחר חופשי בחלקים מהנגב.
הסוגיה כבר איננה תקציבית, היא רק שאלה של מוטיבציה פוליטית ויכולת יישום. ישראל נהנית היום מכלכלה צומחת ומגירעון נמוך יחסית. יש לה המשאבים, אם היא רוצה בכך, לקדם אחת ולתמיד את חזון פיתוח הנגב, וממילא יש לראות בכך השקעה לטווח ארוך ולא הוצאה. אם ישראל חפצת חיים, היא לא יכולה להיות תלויה כלכלית וחברתית רק בגוש דן. עליה לפתח מרחבים עירוניים נוספים ובני קיימה כדי להבטיח חוסן לאומי.
דרוש טיפול שורש
עד למימוש החזון של הפיכת באר שבע למטרופולין אזורית ופיתוח הנגב, עלינו להכיר בכך שדבר לא יקרה אם לא נדע לטפל באחד החוליים הכי קשים בנגב – האלימות והעבריינות של המגזר הבדואי, שחלק מתושביו פורקים כל עול במעשי ביזה, שוד, גניבה ופגיעה ברכוש. עלינו להכיר בכך שמתפתח נגע ממאיר המאיים על עצם המרקם האנושי בנגב. זו כבר לא שאלה של משילות, אלא של ריבונות. קיימת סכנה ממשית להתפתחות מחוז בדלני מורד, ספוג לאומנות אנטי־ישראלית, הבז לחוקי המדינה ולשלטונה ועלול להתקומם נגדה.
אחד המפגעים החמורים והמוזרים הוא גניבת נשק מצה"ל, הזולג אחר כך לכנופיות פשיעה מאורגנות. זהו מצב בלתי נסבל ובלתי מובן. האם צה"ל הגדול והחזק איננו מסוגל לטפל בעבריינות בתוכו? האם צה"ל אינו יכול לעקור מהשורש את התופעה של חיילים המוכרים נשק צבאי לעבריינים?
על המדינה לרכז מאמצים וכוחות ולבער את הנגע, ולא באמצעות מבצעי ראווה נקודתיים המצטלמים טוב במהדורות החדשות. עליה להקים כוח משולב, שיכלול יחידות מיוחדות מצה"ל, המשטרה, משמר הגבול וימ"מ, שישהו באזור דרך קבע ויפעלו על פי תוכנית סדורה להשבת החוק, השקט והביטחון.
במקביל, אל מול האוכלוסייה הבדואית שבחלקה הגדול רוצה להשתלב בישראל, יש להבטיח שוויון מלא בחלוקת המשאבים ואפילו להפעיל העדפה מתקנת – בשיכון, בדיור, בתעסוקה ובחינוך, תוך ביצוע השקעות עתק בפיתוח תשתיות. עלינו להציע לבדואים עסקה חדשה, שבה הם הופכים לאזרחים שומרי חוק ונהנים מכל הזכויות האזרחיות והכלכליות.
לסיכום, אם ממשלת ישראל לא תפעל במלוא הכוח תוך רתימת כל המשאבים לשיקום הביטחון האזרחי בנגב, לא נוכל לקדם את כל הפרויקטים הכלכליים החשובים ולפתח את עוגני הצמיחה שהם קריטיים לעתיד האזור. אבל חמור מכך, נהיה עדים להמשך הבדלנות הלאומנית הבדואית ולהקמתה דה־פקטו של מדינה בתוך מדינה בנוסח חיזבאללה בלבנון. השלמות הטריטוריאלית של ישראל תיפגע, שלטון החוק יכורסם, ואנו עלולים לאבד את הנגב, פשוטו כמשמעו.
הכותבת היא יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב", שהובילה את המאבק למען העברת יחידות המודיעין של צה"ל לנגב