שאפו לממשלת בנט - הממשלה הראשונה שהצליחה לפצח את הגנום הישראלי. שהבינה שהעניין הוא לא לטפל במה שחשוב באמת, אלא במה שמציק לעצבים הרופפים שלנו.
כך מצאנו את עצמנו עם ממשלה שהוקמה לא בשביל לקדם אג'נדה או תפיסת עולם, אלא עם ממשלה שמטרתה היחידה הייתה למנוע את הדגדוג המעצבן הזה בכפות הרגליים שנקרא "בחירות חמישיות". כדי להימנע מהן הציבור הסכים לספוג ממשלה מנופחת, שפועלת בניגוד גמור להבטחות הליבתיות של מרכיביה. אותן הבטחות שבגינן יצא האזרח פעם אחר פעם אל הקלפי. אבסורד.
באופן דומה, מצאנו את עצמנו עם תקציב מדינה שאיש אינו מבין מה בשורתו, הכולל גזירות כלכליות, המאיים על ענפי משק שלמים, וכולל חלוקת משאבים בלתי פרופורציונלית למגזר הערבי פרי הסכמים קואליציוניים מסוכנים, שבלעדיהם אין לממשלה קיום. אבל היי - בכלל לא משנה מה כולל התקציב הזה ואיך הוא משפיע על חיינו. יתרונו בעצם קיומו. אפשר לגרד בו את הגב של הישראלי המצוי.
היכולת המופלאה של הממשלה לטפל בחצ'קון טורדני במקום במחלה קשה, מתוך הבנה שאנשים כאן מוכנים למות ובלבד שימותו רגועים, באה לידי ביטוי קיצוני בהנחיות האחרונות שהנפיקו לנו בנט ולהקתו בגבור וריאנט האומיקרון. בדרך כלל, כשהפרימה בלרינה מזייפת, מאשימים את הרצפה העקומה. בזמן שהממשלה נכשלת בצעדי פלייה ורלווה פשוטים כמו סגירה ופתיחה של נתב"ג, האצבע המאשימה מופנית כלפי האומיקרון הנבזי, שמעז להדביק מהר מדי.
לאחר שהובהר מעל לכל ספק שהווריאנט אשם בקצב ההתפשטות ולא הממשלה, ושלממשלה אין שום סיכוי לרסן אותו, אפשר לעשות את הדבר היחיד שהממשלה מצטיינת בו: להתעלל בהנחיות. כך מצאנו את עצמנו עם שורת הנחיות שאפילו בחלם היו מזהים את טמטומן. למרבה הפלא, טמטומן לא מונע את ביצוען.
אותו בנט, שבהיותו באופוזיציה ידע לעשות פירואטים בלשונו כשדרש את ניהול המדינה מנתניהו לשבועות בודדים והבטיח לעשות לו בית ספר בטיפול במגיפה, מצא את עצמו עם תורי בדיקות מכאן ועד להונולולו וקריסת מערכות. הייתה ציפייה טבעית שכבמטה קסם יצליח גאון הלוגיסטיקה הדגול ליצור יש מאין מרכזי בדיקות נוספים ולהעמיד מערך מתפקד של 100 אלף בדיקות PCR ביום, כפי שדרש בחוצפה רבה מנתניהו.
במקום לעמוד באתגר שהוא עצמו הציב, הודיע לנו השבוע בנט שזה לא שהממשלה בעלת ידיים ורגליים עקומות - אלא שהרצפה עקומה. דהיינו: שהאומיקרון בלתי ניתן לעצירה. במקום להגדיל את מערך הבדיקות - המנטרה שלו לקטיעת שרשראות ההדבקה - הודיע בנט במסיבת עיתונאים על שינוי הכוריאוגרפיה, קרי ההנחיות.
בנט שלח את הציבור להתיש את עצמו בבדיקות אנטיגן מהירות, שה־FDA התריע כבר לפני כשבועיים על חוסר יעילותן בזיהוי אומיקרון. הוא הוסיף ופטר מבידוד מחוסנים ומחלימים שקיבלו תוצאה שלילית בבדיקת אנטיגן מהירה - וכל זה כי הבין שיותר מאשר שהציבור חושש מהמחלה, ויותר משהוא מתעב את הבידוד, יש דבר אחד שהוא שונא אפילו יותר: לעמוד בתור. עוד כמה ימים של עמידה בתורים האינסופיים של בדיקות ה־PCR המהימנות, ונתניהו והליכוד חוצים בסקרים את גבול ה־40 מנדטים.
שינוי ההנחיות היה החלטה פוליטית פר־אקסלנס, שמתעלמת באופן מופגן מדאגה לבריאות הציבור. שהרי מחוסנים ומחלימים שיקבלו תשובה שלילית בבדיקה שאינה מזהה אומיקרון יוכלו להמשיך להדביק באין מפריע, בחסות ממשלת ישראל.
שלושה סולמות
מסכת ההונאה אינה מסתכמת בכך. כדי לעשות רושם כאילו הדאגה לבריאות הציבור היא שנמצאת בראש מעייניו, נמסר לתקשורת כי בנט דרש לבצע היערכות מיוחדת לתרחיש אימים בבתי החולים – על אף שהסיכויים להתממשותו שקולים לאפשרות שעדר עזים ימלא את חדר ישיבות הממשלה. החדירו לתודעה הציבורית עדר עזים מדומיין של המוני חולים במצב קשה, כדי לספק תחושה שנערכים למקרה קיצון.
הספין הזה הוא ניסיון להרחיק מהתודעה הציבורית שאנו כבר עכשיו במקרה קיצון שהממשלה אינה מצליחה להתמודד איתו. הסכנה האמיתית היא לא שהמוני חולים במצב קשה יצבאו על חדרי המיון, אלא שהצוותים הרפואיים עצמם יחלו וייכנסו לבידוד ולא יהיה מי שיטפל בחולים.
כדי להתמודד עם האומיקרון הממשלה הייתה צריכה להיפטר משלושה סולמות שבנט ושריו טיפסו עליהם כל כך גבוה, עד שהגיעו כמעט לקומת הפנטהאוז במגדל בבל. הסולם הראשון הוא זה של שרת החינוך, יפעת שאשא ביטון. מהסולם הזה היא פשוט לא יכולה לרדת, כי ברגע שהיא שומעת את המילה "זום", היא בטוחה שנחיל דבורים רודף אחריה, ואז נצמד אליה בכל כוחו.
הסולם השני הוא זה שעליו טיפס האיש שניצח את הקורונה במחי ספר אחד, הסולם שהוציא מהמשוואה את המילים "מגבלות" ו"סגר", והעדיף הדבקה המונית שספק אם תעניק חסינות עדר. והסולם השלישי הוא זה של שר האוצר ליברמן, שמתחיל לפתח תסמינים כל אימת שהוא שומע את המילה "פיצויים" למבודדים ולבעלי עסקים.
מאנטואנט לבנט: אם אין לחם, אוכלים עוגות, אם אין PCR תעשו אנטיגן ותדביקו. כשהממשלה נכשלת כישלון חרוץ בטיפול בקורונה, היא מנסה לגרום לנו לחיות באשליה שהכישלון אינו אלא מדיניות. אממה, זו מדיניות שאסור להזכיר אותה בשמה. אחרי הניסיון הכואב עם מדיניות ההכלה, ניתן רק לנחש את עוצמת התגובה הציבורית, לו הייתה הממשלה מכריזה על מדיניות הדבקה המונית. לכן מבחינה הסברתית הממשלה מעדיפה כישלון במסיכה, והמסיכה אינה מוגדרת. היא נותנת לתקשורת לטפטף ספקולציות להמונים תוך הכחשות נמרצות.
בסופו של דבר די ברור שהממשלה, שראשיה ידעו לצווח בזמן שלטון נתניהו כי המדינה אינה מנוהלת ולהפריח שלל עצות בלתי ישימות - פשוט הרימה ידיים. מדיבורים על בדיקות ועוד בדיקות עברו לגלגול האחריות אל הציבור. את המילים "חקירות אפידמיולוגיות" הס מלהזכיר.
נתניהו הואשם בכך שהוא מנהל את המאבק בקורונה על פי צרכיו האישיים והפוליטיים. היום כל אחד מבין שנתניהו ראה לנגד עיניו את הזכות לחיים ולבריאות של כל אזרחי ישראל. הוא שם בצד את כבודו האישי וניהל מרדפים טלפוניים אחר נשיא פייזר כדי להבטיח אספקה רציפה של חיסונים, שהינם הגורם המרכזי במניעה וצמצום תחלואה קשה ותמותה.
אפשר היה להתנהל אחרת לחלוטין מול האומיקרון, אבל אצלנו הווריאנט מנהל את הממשלה, והממשלה מגרדת לציבור את החצ'קון.