קבוצת חברי כנסת, מח"כ מאיר יצחק־הלוי (תקווה חדשה) עד ח"כ ג'ידא רינאוי־זועבי (מרצ), 11 במספר, יזמו הצעת חוק חדשה למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט. אני מעיין בהצעת חוק זו. מטרותיה המרכזיות הן להסיר מאתרי אינטרנט תוכן שבאמצעותו מבוצעת עבירה פלילית או כאשר "יש בפרסום לסכן באופן קרוב לוודאי את שלומו הנפשי של אדם".
דומני שלא יכולה להיות הסתייגות באשר להשגת המטרות עצמן, ואם יכולה להיות הסתייגות, אז היא נוגעת לסמכויות המוענקות מכוח החוק להוצאת צו של הסרת תוכן, להליכים הקשורים בקבלת צו, וכן סכנת האמת לזכות חופש הביטוי. ובכן, לאחר שמעיינים בהצעת חוק זו, מסתבר שהיא מאוד מאופקת ומאוד מוקפדת ומאוזנת בכל הקשור להליכים ולסמכויות קודם הוצאת הצו. בקשה להסרת תוכן יכולה להיות מוגשת רק על ידי תובע בשירות המדינה: היועץ המשפטי לממשלה או נציגיו, פרקליט המדינה עצמו, פרקליטים מחוזיים והדומים להם, מי שהוסמך להיות תובע, או שוטרים שיש להם את תנאי הכשירות להיות תובעים על פי כללים שנקבעו על ידי שר המשפטים ושר הפנים.
ולאחר שהגדרנו מיהו זה שיכול להגיש בקשה לקבלת צו להסרת תוכן, מסתבר שאת הבקשה עצמה ניתן להגיש רק לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה או גורם מוסמך בכיר מטעמו נתן את הסכמתו. לא כל אדם יכול להגיש בקשה להסרת תוכן; רק אלה העובדים במערכות הפרקליטות והתביעה בשירות המדינה. מי שמוסמך לתת צו זה הוא רק שופט בבית המשפט המחוזי אשר הוסמך לכך באופן מיוחד על ידי נשיא בית המשפט המחוזי. ושוב רק על מנת למנוע ביצוע עבירה פלילית באמצעות פרסום התוכן או פרסום שברמת ודאות גבוהה עלול לפגוע בשלמות נפשו של אדם.
ככל הידוע, הצעות חוק אינן יוצאות ממכבש החקיקה בדיוק כפי שהן מוגשות בלבושן המקורי. הרבה דיונים עוד יתקיימו בוועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת, והרבה נציגים משדרות רחבות של התקשורת וארגונים חברתיים יופיעו בפני הוועדה וישטחו טענותיהם בשכנוע רב. אבל כל זאת לא מונע מאבירי זכות חופש הביטוי להתנגד עקרונית להצעה עצמה. הם לפעמים שוכחים שזכות חופש הביטוי אינה זכות מוחלטת. הצעת החוק, אם תעבור, אכן תפגע בחופש הביטוי, אבל זו אינה השאלה; השאלה היא אם מוצדק, בנסיבות המתוארות בהצעת החוק, לפגוע בחופש הביטוי. ואם אנו מתבוננים כיום בראייה ריאלית במה שנעשה ברשתות החברתיות, ומה הנזקים שהן יכולות לגרום לחברה בישראל, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאכן מוצדק מאוד לפעול על מנת להסיר תוכן מהרשתות החברתיות.
קראתי ביום שישי, 31 בדצמבר, את רשימתה של לילך סיגן שפורסמה במוסף סוף השבוע של עיתון זה. אני ממליץ לכל המחוקקים בישראל שיקראו רשימה זו יותר מפעם אחת. היא נותנת תיאור מפורט ומלא של כל הכיעור, החוליים והסכנות הטמונים היום בחופש הביטוי, כפי שהוא מוצא את ביטויו הגורף באתרי האינטרנט.
האם באמת, בשם חופש הביטוי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאפשר תכנים של שנאה, פסילה אישית, הסתה, אינפורמציה שקרית, ביזוי וכל התופעות השפלות ביותר הנובעות מעמקי נפשו של האדם? האם באמת אין אנו מבינים להיכן יכול אותו חופש ביטוי בלתי מוגבל וחסר מעצורים להוביל את החברה הישראלית כולה? ומהו שיעור הנזקים שייגרמו למרקם החברתי רב השסעים בישראל? דמוקרטיה הרוצה להגן על עצמה אסור שתרשה חופש ביטוי לא מוגבל. היא חייבת בהגבלתו.
קראתי גם את רשימתו של מרדכי קרמניצר שפורסמה בעיתון "הארץ" ב־29 בדצמבר. חשוב להדגיש שהצעת החוק אינה מכוונת "כלפי התבטאויות פוגעניות, מקוממות, מהפכות בטן", כפי שכותב קרמניצר, אלא היא מכוונת נגד שימוש ברשתות החברתיות ובאתרים לביצוע עבירות פליליות. ובינתיים הלשון הכתובה שבחוק היא הקובעת מה מהווה עבירה פלילית ומה אינו מהווה עבירה פלילית, ולא השקפת עולמנו האישית לגבי מה אמור להיות או לא להיות בגדר עבירה פלילית.
לחופש הביטוי יש מגבלות וחייבות להיות לו מגבלות. הוא לא יכול לשמש להסתה, להוצאת דיבה או לגיוס יחידים לביצוע פעולות טרור נגד המדינה, כפי שנעשה בפועל בסרט "ג'נין ג'נין". הוא גם לא יכול לאפשר למפלגה פוליטית לפסול את יסודותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ובטח אסור שהוא ישמש לביצוע עבירה פלילית או להריסת נפשו של אדם אחר, כולל ציבור גדול של בני נוער.