צריך להודות שמשהו לא טוב מתרחש בקרב מגזרים שלמים בחברה הישראלית. הם הולכים ומתרחקים מליבת הישראליות, ותחושת ההדרה שלהם הולכת וגוברת. הכוונה כמובן למגזר החרדי ולמגזר הערבי, ובמאמר זה נתמקד בערבי. על רקע הפשיעה הגוברת בתוך המגזר ועקב היעדר מוחלט של משילות המדינה, מתעצמת תחושת התסכול, כשאין דין ואין דיין והתחושה היא שהמדינה כלל אינה נוכחת במגזר. אבל האם הערבים באמת מתרחקים, או שמא מורחקים?
שתי התשובות נכונות, אולם כדי לענות על השאלה חשוב להבין תחילה את העובדות ולהכיר את המציאות. המגזר הערבי במדינת ישראל מהווה כ־21% מכלל אזרחי המדינה. ואף על פי כן, היקף ההרוגים בתאונות הדרכים במגזר מהווה יותר מ־30% מכלל הנפגעים. גם בהיקף המעורבות בפשיעה פלילית מתגלים אחוזים גבוהים מאוד בקרב המגזר. הרבה מעבר להיקפו בכלל החברה הישראלית. האם זו גזירת גורל? האם מעורבות בתאונות דרכים ואי־שמירה על החוק הן דברים הטבועים בדנ"א של אזרחיה הערבים של המדינה, או שמא יש גורם אחר למצב הקשה הזה?
אין כל ספק כי חלק גדול מבעיותיה של החברה הערבית במדינת ישראל נובע מתוך התרבות, המסורת, ההרגלים ותפיסות העולם שנהוגים בחברה זו לאורך מאות שנים. אולם לא די בכך כדי להסביר את המצב הנוכחי. ובוודאי שאסור להתעלם מאחריות המדינה למצב שנוצר. אז מהם הגורמים שהביאו אותנו עד הלום?
טעות היסטורית. חשוב לציין כי גם הרצל, בחזונו לבית לאומי ליהודים בארץ ישראל (אחרי ולפני חלומות אוגנדה וארגנטינה), וגם ז'בוטינסקי בחזונו ראו את ערביי ישראל כחלק שווה זכויות וחובות ובלתי נפרד מהמדינה היהודית שתקום. עם הקמת המדינה, הבין אומנם בן־גוריון כי לא ניתן למנוע מבחינה חוקית את מעורבותם הפוליטית של ערביי ישראל במערכת המדינית והפוליטית, אולם הוא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את יכולתם לבחור ולהיבחר, להתארגן עצמאית באופן פוליטי או להשתלב בצורה כלשהי בחברה הישראלית.
השבר הגדול החל אומנם כבר אז, אולם הלך והחמיר לאורך השנים. רוב ראשי ממשלות ישראל וכמעט כל המפלגות הישראליות הציוניות נמנעו מלשלב בתוכן נציגים ערבים, ובכך בעצם גרמו לאזרחיה הערבים של המדינה להתבדל ולבנות נציגויות פוליטיות עצמאיות ומגדריות המבוססות על דעות קיצוניות של נבחרי הציבור שבהן. הגדיל לעשות בית המשפט העליון, שאפשר לאורך השנים את קיומן והתמודדותן של מפלגות ערביות אנטי־ציוניות ואנטי־ישראליות, שטיפחו את שיח השנאה וההסתה כלפי המדינה. המנהיגות הפוליטית הערבית, מצדה, עשתה כל מאמץ להתבדל ולהתבלט באמצעות הבעת דעות קיצוניות ולאומניות.
הזנחה. מאז הקמת המדינה וכמעט עד היום, נמנעו ממשלות ישראל מלהשקיע בפיתוח התשתיות השונות במגזר הערבי. כך למשל תקציבים עצומים שאושרו עוד בתקופתו של יצחק רבין כראש הממשלה, לא מומשו עד היום. תקציבים שאושרו שנית על ידי אהוד ברק ותוקפו מחדש על ידי אריאל שרון ומחליפו אהוד אולמרט, אף הם לא הועברו מעולם אל המגזר. דווקא בתקופתו של בנימין נתניהו הועברו בסופו של דבר חלק מאותם תקציבים ועדיין לא במלואם.
תקלה ממשלית נוספת היא הימנעות משיתוף פעולה עם גורמי מנהיגות מקומית במגזר לצורך קידום פרויקטים. המשמעות היא אי־פיתוח תשתיות תנועה וביוב, אי־בניית מוסדות חינוך ורפואה, הימנעות מהקמת תחנות משטרה, מד"א והצלה והימנעות מוחלטת מהקמת אזורי תעשייה ופיתוחם בכל המגזר הערבי. המשמעות של אלו היא כיתות ישנות וצפופות, מערכת חינוך עצמאית שתוכני הלימוד בה אינם מפוקחים על ידי המדינה, ביוב זורם ברחובות, כבישים לא סלולים, חוסר במרפאות, בבנקים ובמוסדות ציבור, והיעדר מוחלט של גורמי אכיפה וסיוע בתוך ערי וכפרי המגזר.
היעדר משילות. לאורך שנים ארוכות נמנעה המדינה מהקמת תחנות משטרה בתוך ערי וכפרי המגזר הערבי. תחנות מועטות בלבד הוקמו, וגם אלו היו מחוץ לערים ולכפרים. גורמי משטרה נמנעו כמעט לחלוטין מנוכחות בתוך היישובים הערביים ונכנסו בעיקר למטרות סיכול וביצוע מעצרים. המשמעות של מצב זה הייתה מתן לגיטימציה לדור הצעיר להימנע מהתחשבות בהוראות החוק ולפעול בעצם בוואקום חוקי מוחלט. המגזר הערבי הפך להיות ספק הסמים הראשי במדינה, מקור גניבות הרכב ומעוז משפחות הפשע המאורגן הגדולות שפועלות ללא כל הפרעה.
היעדר האכיפה וההימנעות מהשלטת החוק הביאו גם לכך שצעירי המגזר פיתחו אדישות מוחלטת לחוקי התנועה בפרט ולחוקי המדינה בכלל. הדבר בא לידי ביטוי בכל המגזר, ובעיקר בתופעות הבלתי נסבלות שאנו עדים להן בקרב הבדואים בדרום. גם כאן "תורמת" המנהיגות הפוליטית הערבית כשהיא תוקפת את המשטרה וגורמי האכיפה בכל הזדמנות.
היעדר אסטרטגיה לאומית. שינויי הממשל התכופים בישראל והעובדה שבכל שנתיים מתחלפת כאן ממשלה, הביאו להימנעות מוחלטת מבניית אסטרטגיות לאומיות בכל תחומי הממשל ובהן גם טיפוח החברה האזרחית הישראלית. המשמעות היא הקצנה הולכת וגוברת בקרב אזרחי המדינה, הרחבת שסעים חברתיים והתרחקות המגזרים השונים אלו מאלו. במקום לבנות זהות ישראלית אחת הכוללת דתות ולאומים שונים, יצרנו חברה משוסעת המדגישה את השונה על פני השווה. אנחנו מתפארים בכך שאנו ימניים, שמאלנים, דתיים, חרדים, חילוניים, ערבים, יהודים, ספרדים או אשכנזים. נמנענו מליצור חברה ישראלית אחת בדומה לזו הקיימת בארה"ב, צרפת או בריטניה, שבהן הנאמנות למדינה היא הקובעת ולא מוצא האזרח או דתו ואמונתו.
התנהלות פנימית במגזר. במגזר הערבי ישנם שני שחקנים מרכזיים המשפיעים על סדר היום. הראשון הוא קבוצות של צעירים חסרי אופק ודלי כישורים המנהלים שלטון פשע ועבריינות ברחובות. השני הוא הגורמים הפוליטיים, אלו הנהנים מתחושת הכאוס והנרדפות ובמקביל מטפחים את עניין "הבעיה הפלסטינית" ומראים נוכחות בשטח על ידי הבעת דעות מוקצנות ותחושת נרדפוּת. שתי הקבוצות הללו מתחרות על הקשב במגזר ומעוניינות לשלוט בסדר היום בו ובעצם נוקטות קו של התרחקות, התבדלות, הקצנה והתנערות משלטון המדינה.
להביט קדימה
עובדתית וגם על בסיס סקרים שונים שנערכו, למעלה מ־86% מערביי ישראל אינם תומכים בטרור או בפעילות ביטחונית נגד המדינה. הם אינם מעורבים בפעילות כזו ולמעשה נאמנים למדינה מבחינה זו ורואים עצמם כאזרחיה לכל דבר ועניין. לציבור הערבי הנורמטיבי במדינת ישראל יש רצון עז להשתלב במדינה, להתפרנס ולחיות בה בשלווה ובשיתוף עם כל אזרחיה. הקולות הקיצוניים שאותם אנו שומעים מנציגי התנועה האסלאמית או מנבחרי הציבור במפלגות הערביות, אינם משקפים באמת את עמדת רובו המוחלט של הציבור הערבי בישראל.
על מדינת ישראל לקדם את מעורבותם הפוליטית של ערביי ישראל בתוך המפלגות הציוניות, להשקיע הרבה יותר בבנייה ובפיתוח של תשתיות חינוך, בריאות, תנועה ותעשייה במגזר, להגביר באופן משמעותי את האכיפה המשטרתית והמלחמה בפשיעה ובעבריינות התנועה, ולהדק את הפיקוח על תוכני החינוך והמסרים הפוליטיים המועברים לדור הצעיר. אם לא נביט היום קדימה לשנים הבאות, לא בטוח שנגיע אליהן כראוי.
ליאור אקרמן הוא יו"ר מועצת העם החדשה, פרשן ביטחוני וסופר. נאיל זועבי הוא איש חינוך, מוביל חברתי ופעיל פוליטי