אירועי השבוע האחרון בנגב, שבמהלכם יידו צעירים מהמגזר הבדואי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שוטרים ותחנות משטרה, תקפו אזרחים והציתו כלי רכב, מעוררים תחושות קשות ומעלים את השאלה אם המשטרה איבדה את חוסנה ואת כושר ההרתעה שלה.
מצפייה בסרטונים דוגמת זה שבו נראה צעיר בדואי שמרשה לעצמו להביע זלזול במשטרה ובראש הממשלה ומדגיש כי הבדואים לא מפחדים, עולה התחושה שנקלענו למצב שהוא אולי המסוכן ביותר אי פעם.
אין להפנות אצבע מאשימה לעבר המגזר הבדואי ולהכתים את כולו, אבל אירועים כאלה לא יכולים להימשך. אירועים שבהם המשטרה הופכת מבעלת השליטה והסמכות וההרתעה למשטרה נרדפת, חסרת שליטה ורופסת, מלחיצים כל אזרח במדינה, החרד מן הבאות.
כשבתוך המדינה אזרחים צריכים לתהות בקבוצות וואטסאפ באיזו דרך לחזור מאילת או לחשוש מנסיעה לדימונה, לערד או לים המלח, ברור שהגענו לנקודת שבר מסוכנת.
הקשבתי למפקד מרחב נגב תת־ניצב נחשון נגלר, ושמעתי דברים של יושרה וכנות וגם על נחישות וכוונה להימנע מכל ביטוי של חולשה. הוא הבטיח לעצור את כל מפירי הסדר ומיידי האבנים ובקבוקי התבערה, ולא חשש למתוח ביקורת על המנהיגות הבדואית כשציין שאותם פורעים לא סופרים אותם.
הוא האשים את הח"כ לשעבר טאלב א־סנע וטען שהביא מהצפון מפגינים והתסיס האווירה עם דגלי פלסטין, וגם הודה כי הוא עצמו החליט על סגירת הכביש המוביל לים המלח ביום חמישי האחרון בגלל סיכון החיים.
נטילת אחריות היא חלק חשוב מהיכולת להנהיג, אבל כאן ישנו אבל גדול: המילים באמת נפלאות, אבל המעשים בשטח מציגים תמונה שונה וגם כמה שאלות קשות. האם מישהו במשטרה חושש מתגובה ולכן לא נוקט את היד הקשה המתבקשת? האם מישהו, אולי בהנהגת המדינה, מונע פעולה כוחנית יותר של המשטרה, כזו שתחזיר את המשילות?
על דבר אחד אי אפשר להתווכח: לא ייתכן שאזרחים יחששו לנוע בכבישי הדרום. אם המשטרה תגלה רפיסות ותפגין חוסר משילות, גם לתושבי המרכז, הרחוקים מזירות האירועים שעה נסיעה בלבד, יש בהחלט סיבות לדאגה.