הליכוד ניצבת לפני אחד ממשברי המנהיגות הגדולים שידעה. חברי המפלגה נוהגים להתגאות בכך שמיום הקמתה עמדו בראשה רק ארבעה יושבי ראש. כולם, בלי יוצא מן הכלל, כיהנו כראשי ממשלה. התנועה המפוארת שחוללה את המהפך ב־1977 ומאז שולטת במדינה (להוציא תקופות קצרות) שינתה את הדנ”א הפוליטי של מדינת ישראל שנשלטה במשך שנים על ידי מפא”י, הקיבוצים וההתיישבות העובדת. היא העלתה על סדר היום את הקיפוח העדתי, את הפריפריה החברתית ושימשה פה לקבוצות רבות שהודרו ממרכזי ההשפעה, הכוח וקבלת ההחלטות.
מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון סחפו אחריהם קהל עצום שתמך בהם מטעמים אלה, אך גם מסיבות אחרות: חלקם מתוך הזדהות אידיאולוגית עם חזון ארץ ישראל השלמה, ואחרים מתוך שנאה יוקדת לשלטון השמאל המתנשא, שהסתאב עם השנים. שלושתם היו מפקדים נערצים במאבקים צבאיים הרבה לפני שנכנסו לחיים הפוליטיים. בנימין נתניהו הוא היחיד שהתבלט כדיפלומט וכפוליטיקאי בניחוח אמריקאי.
באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת הוא עקף בקלות את הגוורדיה הישנה וכבש את הליכוד בסערה. בשלב זה עוד לא ברור מה יעלה בגורל הסדר הטיעון עם נתניהו, אבל כל עוד הוא עומד על סדר היום, די בכך כדי לטלטל את המערכת הפוליטית. חוץ מיולי אדלשטיין שהכריז לפני חודשים אחדים בריש גלי כי יתמודד על הנהגת הליכוד, כל האחרים מתחממים על הקווים ומחכים לפרישתו הרשמית והסופית של נתניהו מהחיים הפוליטיים. כל עוד הוא לא אמר את המילה האחרונה, הם חוששים פן יבולע להם, שמא ייתפסו כמי שמחלקים את עור הדוב בטרם עת ויסומנו כמי שחותרים תחתיו ומבקשים להדיחו.
השבוע, לאחר שהמגעים בין פרקליטי נתניהו ליועץ המשפטי מנדלבליט יצאו לאור, התעוררו הסוקרים, הפרשנים והספקולנטים, חוזי השחורות ורואי העתידות. כולם ניסו לנבא את שצפוי לקואליציית הקצוות, לאופוזיציה מימין, לליכוד, לשותפיה הטבעיים (שכבר הבהירו כי הם נאמנים לנתניהו ולא לגוש) ולעתידם של הטוענים לכתר. אין ספק, אם נתניהו יחתום על הסדר טיעון וירד מהבמה הציבורית, יתחוללו שינויים בכל החזיתות.
אחרי 14 שנים רצופות בהנהגתו הבלתי מעורערת של נתניהו, הליכוד עשויה לבחור יו”ר חדש. רשימת המועמדים הפוטנציאליים ארוכה. נמנים עמה ישראל כ”ץ, ניר ברקת, יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, צחי הנגבי, מירי רגב, אמיר אוחנה, גלעד ארדן ויוסי כהן. לא מן הנמנע שיהיו עוד. אף לא אחד מהם נתפס כמנהיג טבעי, איש מהם לא מתקרב לכריזמה של נתניהו. רובם אפורים כמו יום סגריר. אף שמדובר במפלגה דמוקרטית, הליכוד אימצה דפוס של נאמנות אישית למנהיגיה, על גבול הסגידה. הליכוד לא השכילה לטפח דור חדש של מנהיגים עצמאיים בעלי שיעור קומה, בה בשעה שאת ספסליה בכנסת מילאו פעילים קולניים ורדודים, מעין להקת מעודדים פרלמנטרית.
הסקרים מחמיאים כעת לברקת. לו הבחירות היו נערכות השבוע, ראש עיריית ירושלים לשעבר היה שומר על כוחה של הליכוד כמפלגה הגדולה בכנסת (עם 28־29 מנדטים) וגם מוביל על פני חבריו במידת התמיכה בתוך המפלגה ומחוצה לה. עם זה צריך לזכור, הליכוד בשלב זה עוד נהנית מאפקט שנות שלטונו של נתניהו. לא בטוח שזה יהיה המצב גם בהמשך הדרך. רוב המתמודדים האחרים מתייצבים על אחוזי תמיכה חד־ספרתיים בשעה שהקרב האמיתי עוד לא החל.
ייבחר מי שייבחר להנהיג את הליכוד, הוא ייאלץ ללכת לא רק עם נעליים גבוהות במצודת זאב מחשש לנחשים, אלא גם עם שכפ”ץ בכנסת. הוא יכול לשכוח מגיבוי, פרגון, שלא לומר הערצה, שלה זכו קודמיו. אם יבקש לשמור על מעמד הליכוד כמפלגה הגדולה והמשפיעה בישראל, יהא עליו להצמיח שדרת הנהגה חדשה וראויה ולחזור לערכיו הדמוקרטיים והממלכתיים הישנים.