סיסמתו הציונית של דוד בן־גוריון הייתה "הפרחת השממה", והיא כיוונה את מעשיה של ישראל מאז ימיו ועד ימינו. ללא ייעור ונטיעות אין ציונות שפירושה חזרה לטבע ולחיי חקלאות המהווים תנאי לשיבת העם היהודי לארצו. מובן שאויבי הציונות והמדינה מודעים לכך, ולכן התנגדותם להפרחת השממה מובנת. מה שלא מובן הוא יחס השמאל הרדיקלי בתוך העם היושב בציון, הממהר להיתפס לכל הגחמות הערביות על מנת למנוע את הגשמת הציונות.
שנאה עצמית יהודית זאת הייתה מוכרת בגולה, אך כאן ועכשיו היא תפסה משילות בממשלה, במדינה ובמוסדותיה. יאיר לפיד, ראש הממשלה החליפי, נותן לה ביטוי בכך שהוא מוכן לוותר על הנטיעה כדי שיהיה שקט. אני יכול להבטיח לו שהוא יהיה עוד יותר פופולרי אצל אויבינו אם יכריז גם על קץ הציונות, יפרק את הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, יבטל את יום העצמאות ויאמץ את תורת מפ"ם הישנה – כיום מרצ – בדבר דו־לאומיותה של המדינה.
המגמה היום בממשלה היא כניעה בפני כל גחמה של החלק הערבי בקואליציה תוך הזרמת מאות מיליונים למגזר האנטי־ציוני. ויתור על נטיעות בנגב הוא צעד אנטי־לאומי. בן־גוריון ירד לנגב כדי לעודד התיישבות יהודית בו, לא סתם מפני שנמאס לו לשבת בתל אביב. היום המגמה היא לתת חשמל להתיישבות הערבית הבלתי חוקית, אך להמשיך למנוע חשמל מההתיישבות היהודית הצעירה ביהודה ושומרון. זאת אינה ציוניזציה, זאת ערביזציה.
דוגמה לנוף שהיה לעומת מה שהשתנה מאז 1948 היא התרשמותו של ילד – והילד הזה הוא אני – עם עלייתנו בדרך בורמה לירושלים לאחר המצור, בימים הראשונים של נובמבר באותה שנה. אבי ז"ל, נסים פאפו, היה פעיל ציוני ותיק בבולגריה ונואם בחסד בקהילות שם. עם הגיענו לנמל חיפה באונייה "פאן יורק", ועל סיפונה למעלה מ־3,000 עולים – פרצה שירת "התקווה" אדירה.
לאחר ימים אחדים בבית העולים בפרדס חנה פנו אנשי הסוכנות לאבא בבקשה שיארגן קבוצת עולים לעלייה הראשונה לירושלים לאחר המצור, וכך עשה. בדרך הסתכלתי בתימהון ואף בדחייה נפשית בנוף הצחיח והסלעי שעטף את ירושלים. מכל עבר הביטו עליי רכסים ריקים מעצים, זרועים בסלעים חשופים.
כשהגענו לשער הגיא היו מספר עצים בודדים ומשמר של צה"ל, אך מכאן והלאה הכל היה זרוע בסלעים לבנים שהזכירו לי קברים ומצבות עליהם. זה עשה לי רע. זה היה הנוף שהקיף את בירת דוד המלך שחזרה להיות עיר הבירה לאחר הכרזת העצמאות. מאז חל שינוי אדיר: רבבות עצים ניטעו ושינו את הנוף לירוק. אין לי ספק שאם הממשלות שלנו מאז היו בהרכב של היום, הנטיעה הזאת לא הייתה מתבצעת.
איני יכול להימנע מפרט ביוגרפי נוסף מאותה נסיעה לירושלים. כאשר אבי נפטר ב־1982, באו לנחמנו אחדים מאלה שעלו איתנו, ואחד מהם, מיקו ברוך, סיפר: "כאשר הגענו לשער הגיא היה שם משמר שלנו ואחד החיילים בכה. שאלנו אותו מה הסיבה לבכי, והוא ענה לנו כי הוא בוכה מהתרגשות משום שכל הזמן יורדים מירושלים לשפלה, וסוף־סוף זאת הפעם הראשונה שהוא רואה יהודים העולים לירושלים".
מאז ניטעו הגבעות סביב העיר וזה היה סימן לציוניזציה של המדינה. לכן קשה להבין את הזחיחות של לפיד, שנדמה כי מחפש קולות ופופולריות אצל השמאל הקיצוני והערבים כשהוא רואה בייעור פרובוקציה המפריעה לו לקבל קולות מרהט וסביבותיה.