"מלחמת טרויה לא תפרוץ" נקרא מחזהו של ז'אן ז'ירודו, ויש לקוות שזה יהיה הסיפור גם באוקראינה, כלומר ש"מלחמת אוקראינה לא תפרוץ". ההנהגה האוקראינית עושה בינתיים מאמצים לשכך את האווירה בעוד שארצות הברית, יותר אומנם בהצהרות מאשר במעשים, מעלה את המתיחות.
לא נחשוד בכשרים אם נעלה את ההשערה שהעמדה התקיפה של ממשל ביידן נובעת גם מהרצון לשקם את מעמדם של ארצות הברית והנשיא לאחר התבוסה התדמיתית בנסיגה מאפגניסטן, אך בכך לא סגי, ואוקראינה היא בעצם לא העניין, שכן מעצבי המדיניות בוושינגטון ערים לכך שמה שעומד על הפרק הוא לא רק מאבק מקומי בין רוסיה לאוקראינה, אלא התמודדות רבתי על סדר עולמי חדש; מצד אחד ניצבות אמריקה ובעלות בריתה (לא כולן בהתלהבות יתרה) ומהצד השני, סין, רוסיה ואף איראן, שסבורות שמטרתה של וושינגטון היא למוטט את משטריהן ולהסתייע בכך בשחקני משנה כגון אוקראינה.
אך אם המניע המקורי של סין ורוסיה היה בעיקר מניעתי, הרי שבינתיים הן סימנו לעצמן יעדים מרחיקי לכת יותר, דהיינו לקעקע את מעמדה של אמריקה כמעצמה ולשנות סדרי עולם בכל התחומים - הצבאיים, הגיאו־פוליטיים והכלכליים - שבהם שלטה מאז מלחמת העולם השנייה. היומרות שלהן ניזונות גם ממה שהן רואות כהיחלשותה הפנימית של אמריקה. אירועי 6 בינואר 2021 בגבעת הקפיטול הוסיפו מבחינתן תוקף לתובנה הזאת. מטרתה הראשונית של רוסיה היא לבצר את ההגמוניה שלה באזורים הסמוכים לגבולותיה, אך המטרה לטווח ארוך היא סילוק ארצות הברית ונאט"ו והוצאת כל הנשק הגרעיני האמריקאי מאירופה (מטרה דומה קיימת לגבי המזרח התיכון, ושם אמריקה עצמה סייעה לרוסיה בהשגת מבוקשה).
הוא הדין לגבי סין, כלומר סילוק ארצות הברית ממזרח אסיה ואזור האוקיינוס השקט - כשטייוואן עלולה למלא מבחינתה את התפקיד שאוקראינה ממלאת מבחינת רוסיה. ממשל ביידן מאותת כרגע למוסקבה שמהלך תוקפני כלפי אוקראינה עלול להיתקל בתגובה בלתי פרופורציונלית מצד אמריקה, אך יש לחכות ולראות אם הנשיא פוטין יתרשם מהאיום הזה.
בתורת המשחקים קיים המושג "משחק הצ'יקן", שבו כל אחד מהצדדים מתעקש שלא לוותר, וכתוצאה מכך שניהם מפסידים. זה עלול להיות המצב גם בעימות הנוכחי בעניין אוקראינה. תיתכן, כמובן, גם תוצאת ביניים, כלומר פתרון דיפלומטי, אך הדבר תלוי גם בשאלה: יוקרתו של מי, פוטין או ביידן, תיפגע או לחלופין, תתחזק יותר. ברם זו איננה רק שאלה של יוקרה, שכן הדימוי שייווצר, לכאן או לכאן, ישפיע גם על חזיתות אחרות, כולל זו מול איראן.
גם ישראל איננה יושבת עוד ביציע בחיזיון הזה. בעבר העניין היה פשוט, ישראל לא הייתה ממש שחקנית בזירה הגלובלית, ותמיכתה בעמדה האמריקאית הייתה חד־משמעית. הזדהות ישראל עם ארצות הברית ברורה גם עכשיו, מכל הסיבות הידועות, אך מאחר שבעשר השנים האחרונות מעמדה הבינלאומי התרחב לאין ערוך והיא הפכה למעצמה אזורית, לכל עמדה שתנקוט בנושאים בינלאומיים שנויים במחלוקת יהיה תג מחיר שעלול לגרום לה נזק ישיר או אגבי, ובפרט אם יש לה אינטרסים וקשרים בשני הצדדים.
זה בולט, למשל, בעניין הסכסוך בין מצרים לאתיופיה, בעניין יוון וטורקיה, אם זו האחרונה באמת מתכוונת לחמם יחסים איתנו - ובמיוחד באשר לסין, שהיא פרטנר כלכלי חשוב למורת רוחה של וושינגטון, ורוסיה, ששיתוף הפעולה הפרגמטי עמה בסוריה הוא נכס ביטחוני מרכזי. לגבי הסוגיה האוקראינית, מכל מקום, על ישראל להפגין ניטרליות ברורה. המצב הזה עלול ליצור דילמות דיפלומטיות גם אם, כאמור, השותפות האסטרטגית והערכית הבסיסית שלנו עם אמריקה איננה עומדת בספק, והדילמה הזאת בכל מערומיה כבר קיימת בנושא האיראני.
ראש הממשלה נפתלי בנט הנחית על הציבור הישראלי בסוף השבוע "אלפיס" של ראיונות (מר בנט ויועציו כנראה שכחו ש"תפסת מרובה לא תפסת"), ובכולם הדגיש שלישראל תהיה יד חופשית כלפי איראן גם אם אמריקה תחתום עמה על הסכם גרעין חדש. העמדה הזאת נכונה ביסודה, אך כיצד היא מתיישבת עם כוונתה המוצהרת של ממשלת השינוי לא לסטות, ולו במאומה, מהתלם האמריקאי?