הדאגה לעתידו של הנוער ולחוסנו הנפשי, אם לא לחוסנה העתידי של החברה כולה, מטלטלת היום את כולנו - הורים, מורים, חוקרים ואנשי ציבור. הכל מסכימים שיש לפעול, ומיד, בעוד שלשאלה איך לפעול אין ממש תשובה. במצבי חירום צפות מחדש אמיתות שעמדו במבחן הזמן. אמת אחת כזו היא העובדה שמימי חורבן בית שני, ויוחנן בן זכאי שביקש - וקיבל – את יבנה וחכמיה, היו הקיום והחוסן של עמנו מפעלם הגדול של מורים.
גם אם לא תמיד זה נראה כך, גם בעידן הזה רוב מי שבחר בחינוך כמקצוע לחיים, עשה זאת מתוך דחף של תחושת ייעוד ואמונה בסיסית בעולם טוב יותר. אלא שאחרי שנתיים של שיבוש מתמשך בכל המערכות הלימודיות והחברתיות הנלוות, רוב רובם של המחנכים מצויים בסיטואציה משברית בדרגות חומרה שונות.
בספרו "משחק ומציאות" טען הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט כי כדי לחנך ולפתח בילדים חוסן נפשי ותחושת ערך עצמי, נדרשים מבוגרים שלא ויתרו על כס מלכותם. אך מורים שמכורח המציאות איבדו את הממד האידיאליסטי המכונן שהוביל אותם לתחום, כמו ויתרו על כס מלכות. זאת ועוד, מקומו של כס מלכות אינו כיכר העיר, הפרוצה לכל רוח. עליו להיות נתון במבנה שמכבד את יושבו.
היום יותר מאי פעם, נדרש מבנה כזה. נדרשת מעטפת רעיונית, או תפיסת חינוך, שהמורה מזהה כרלוונטית וישימה, כנוגעת במעמקים האותנטיים שלו. מה שעשוי להעניק את המעטפת הזאת הוא מורשת חינוך מקומית ותיקה, שגובשה על ידי מניחי היסודות של החינוך בארץ – האבות המייסדים של כפר הנוער הישראלי. שיטת החינוך שהם פיתחו ושכללו נועדה ביסודה להוביל נערים ונערות מרקע משברי למימוש עצמי מוצלח, תוך העצמה של אנשי החינוך שבשדה והענקת אוטונומיה להם. שיטה זו חיה ובועטת גם כיום ונותנת בידי המורים מבנה רעיוני חזוני, שמאפשר להם למלא את ייעודם כמובילים חברתיים.
תוך כתיבת שורות אלה עולה באוזניי שיר עוצמתי שחידשה לפני שנים אחדות חוה אלברשטיין, "בוא המורה". בהלמות תופים זועקות המילים: "כל שביל נשתבש וכל אורח נסתם מלב האדם אל לב האדם – בוא המורה!". לנוכח מצב החירום והאתגר הלאומי הגדול שרובץ לפתחנו, עלינו כחברה לאפשר לכל מורה בישראל להגיב לזעקה "בוא המורה" במילה אחת: "הנני".
זהו זמן המורה – זמן למהפך במעמדו. מעמד זה הוא פונקציה של תנאי העסקה וסביבת עבודה מאפשרת, אך בה בעת נדרשת תפיסת חינוך שמשיבה את המורים למשבצת "בוני האומה" ומעניקה להם כלים לפעול, מתוך הכרה בתפקידם הכביר ואחריותם הגדולה כעת: הצלת דור שלם שתהליך התבגרותו התקין נתון בסכנה.
הכותב ניהל את כפר הנוער ימין אורד בשנים 1979־2006 והוא מייסד ונשיא עמותת "דרך כפר - יוזמות חינוך"