אחרי שמנקים את הסנסציה משטף דבריה של השופטת לשעבר אתי כרייף – שני עניינים מוסיפים להטריד: הכרסום באמון הציבור במערכת המשפט כתוצאה מהנטייה לעשות הכללות ולהשליך מפרשת כרייף־נוה על כלל השופטים בישראל, והקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם.
ההצצה אל מאחורי הקלעים בפרשת מינויה של אתי כרייף לשופטת חשפה פרצה בשיטת מינוי שופטים בישראל. הבעיה אינה בלובינג שעושים לעצמם מועמדים לשפיטה, שהרי שופטים לא נולדים עם גלימה וגם לא נמשחים לכהונה על ידי בת קול. הליך המיונים בטרם מינוי הינו ארוך וכולל בין השאר ראיונות, השתתפות באבחון מקיף שעורך מרכז הערכה לעורכי דין מועמדים לשיפוט וכן, גם חוות דעת של ממליצים מטעמם של המועמדים, שאמורים לדבר בשבח כישוריהם.
כרייף, אישה מלאת כריזמה וחדורת מוטיבציה, לקחה את העניין צעד אחד רחוק מדי. הראיונות הרבים (מדי) שהעניקה בשבוע האחרון מעידים על בוחן מציאות לקוי בכל מה שקשור לגבולות הלגיטימיים של מעשה השתדלנות וה”דילים” בדרך לכס השיפוט. הטענה ש”כולם עושים את זה, אבל אותי תפסו”, היא לא פחות מילדותית ורדודה.
יש פגמים בשיטה (מי לא מכיר את הקונץ פטנט הישראלי שבו במקום שיש קשרים לא צריך פרוטקציה), ובכל זאת אני נוטה לחשוב שכרייף היא היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. מערכת המשפט הישראלית היא אחד המוסדות החותרים למצוינות ולענייניות. מעמדה המיוחד מאפשר לה להיות שומר סף ומגן למשטר בישראל. בלא אמון ציבורי במערכת המשפט, הדמוקרטיה הישראלית תקרוס אל תוך עצמה.
לנוכח כל מה שנחשף, כרייף אינה ראויה להיות שופטת, אבל אסור לשכוח שבאירוע הזה פרטיותה נרמסה ברגל גסה. השופטת בדימוס, עושה רושם, החליטה להפוך את הלימון החמוץ הזה ללימונדה. אבל הפריצה לטלפון של אפי נוה וחילוץ המסרונים והמידע האינטימי שהיה אצור בו - הם לא פחות משערורייה. התקשורת בגיבוי הפרקליטות הפשיטה אותם מכל ההגנות שהיו אמורות לשמור על פרטיותם.
לא ברור איך קרה שכל נורות האזהרה של כל הנוגעים בדבר לא נדלקו בזמן אמת. איך לא הבינו שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. פרטיות היא זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה. לא בכדי הכלל הקבוע בחוק הגנת הפרטיות מיישם באופן די חריג בדין הישראלי את “דוקטרינת פירות העץ המורעל”. על פיו חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע.
וזה הדבר המטריד בסיפור - הקלות שבה ניתן להפר את פרטיותו של אדם צריכה להדיר שינה מכל אזרח. נכון שרבים מאיתנו מוותרים מרצון על פרטיותם, במסרונים, בפוסטים ברשתות החברתיות, שלא לדבר על חתימה על הרשאות המאפשרות גישה לפרטים אישיים. חברות שיווק, בנקים, קופות חולים והמדינה - כולם עושים שימוש בנתונים אלה. בחסות החוק, משטרת ישראל ושירותי הביטחון הכללי אף יכולים לחלץ כל מידע כמוס. ובכל זאת לא הכל פרוץ ומותר.
חיפוש וחיטוט במכשיר הנייד של אדם לא יכולים להיות נתונים להחלטה של עיתונאי, שוטר ואפילו לא פרקליט המדינה. והנה שוב אנחנו חוזרים לחשיבות האמון הציבורי במערכת אכיפת החוק ובשופטים היושבים על כס המשפט. נוה לא היה פצצה מתקתקת, שום דבר לא בער. חיפוש מהסוג הזה, ככל שעולה חשד לביצוע עבירה, יכול להיעשות אך ורק בצו שופט.
מעבר לשאלה המשפטית, יש כאן גם שאלה חברתית: איך אנחנו כחברה רוצים להתנהל? מהם הגבולות של זכות הציבור לדעת? נדמה לי שהתשובה צריכה להיות ברורה - אם לבחור בין הצצה לדרך הבחירה הפגומה שבה נבחרה כרייף לבין פגיעה בפרטיותה – עדיף שהמערכת תכיל שופטת כמותה מאשר לשלם את מחיר הפגיעה בפרטיותה ובכבודה.