הסערה שחוללה השופטת בדימוס אתי כרייף בעקבות הראיון שהעניקה ל”עובדה” הזכירה לי במידה רבה את הסערה שעוררה בזמנו במדינה פרשת השופט אליעזר מלחי. הפרשה החלה כאשר בקיץ 1966 עורכת הדין הירושלמית יונה סופר הגישה תלונה במשטרת ירושלים נגד שופט בית המשפט המחוזי אליעזר מלחי בגין קבלת שוחד לכאורה של 3,000 לירות, שניתנו לו על ידיה. סופר טענה שהיא תיווכה בין פושט רגל ירושלמי שעמד למשפט בפני השופט מלחי ובין מלחי עצמו. מלחי כפר בהאשמות נגדו.
מיד עם קבלת התלונה במשטרה קיבלה סופר מעמד של עדת מדינה, והמשפט הפך מהר מאוד לכדור שלג שהתגלגל במסדרונות בית המשפט. מעבר לסיפור השוחד לכאורה, טענה ההגנה במשפט כי התנהלה מערכת יחסים אינטימית בין השופט מלחי ובין סופר, ולכאורה זה הרקע לתלונתה.
הפרשה הזו סיפקה לתקשורת עניין יומיומי רב, וההמונים במדינה עקבו באדיקות אחר כל דיון וכל מילה שיצאה מכותלי בית המשפט.
בניסיונותיה של המשטרה לאסוף מידע שיפליל את מלחי, נעשה שימוש גם בהקלטת סתר שלו. טענות על אי־תקינותה של פעילות זו והסתייגויות שהתעוררו ממנה - עיכבו את קידומו של מי שעסק בה, בנימין זיגל, לימים מייסדה של היחידה הארצית לחקירות הונאה.
המשפט המשיך להתנהל במהלך ימי הלחימה של מלחמת ששת הימים, בשעות שירושלים הייתה תחת הפגזות של הלגיון הירדני, עד שבאחד הדיונים כדור ירדני תועה אף חדר דרך החלון לאולם המשפט. בעקבות זאת, הוחלט להפסיק את המשפט לשבועיים, עד תום הקרבות. בסיום מלחמת ששת הימים, כשהמדינה החליטה לרגל הניצחון הגדול להעניק חנינות לאסירים רבים.
הוצע גם לשופט מלחי לקבל חנינה, אבל מלחי טען שידו לא הייתה במעל, סירב לקבל חנינה והתעקש שהמשפט יימשך עד להכרעת השופטים. במרץ 1968 נפסק כי מלחי זכאי. למרות הזיכוי, מלחי פרש מתפקידו ובהמשך הפך לעורך דין ובורר. סופר עזבה את הארץ זמן קצר לאחר מכן.
אותה פרשה שטלטלה את מערכת המשפט המשיכה להדהד במדינה זמן רב. העיתונאי הוותיק גדעון רייכר, שמפרסם מאמרי דעה בעיתון זה, סיקר אז את המשפט לעיתונו דאז “ידיעות אחרונות”, ואף כתב ספר על הפרשה בשם “ללא גלימה (משפט מלחי)” שיצא לאור בשנת 1968.