הוכחה גרפית לאנדרלמוסיה וחוסר התפקוד של הממשלה, ולא רק בנושא הקורונה, ניתן היה למצוא בעמודי החדשות של עיתון "הארץ" ביום חמישי האחרון: "בנט הציג נוסחת קסם למאבק באיראן, ובמערכת הביטחון סבורים שהטעה את הציבור". במקום אחר מצוטט שר הביטחון בני גנץ: "מקדמים שיתוף פעולה אופרטיבי עם ארצות הברית מול אפשרות לפריצה איראנית לגרעין ממש בעצם הימים האלה".
גנץ, שהוא אולי הרציני שבחבורה, ממשיך בינתיים לקדם יוזמות מדיניות עצמאיות וקוטף את הפירות הביטחוניים־מדיניים מהסכמי אברהם של בנימין נתניהו. עם כינונה הצהירה ממשלת השינוי שלא תעסוק בנושאים המדיניים החשובים, והיא נאמנה להצהרה הזו, רק שבהפוך על הפוך, היא עוסקת בהם בדרך רצופת סתירות שנובעות הן מהרכבה הקליידוסקופי והן משאיפתה להיצמד ככל שאפשר לעמדותיה של ארצות הברית, גם כשאלה לעתים אינן מגובשות או אף נוגדות את האינטרס הישראלי.
אומנם אין להתייחס לכל התבטאות אנונימית של "בכירים במערכת הביטחון" כאל דברי אלוהים חיים, וראינו זאת גם בעניין הצוללות, ולמי שעומד בראש הפירמידה, כלומר ראש הממשלה, אכן נתונות הסמכות והאחריות לקבל החלטות אסטרטגיות שלדרגי הביצוע, כולל ראשי צה"ל, אין תמיד הכישורים והאופק הגיאופוליטי להכריע לגביהן. אך זאת בתנאי שההחלטות יתבססו על ידע מעמיק ונרחב מזה, ושיקול דעת רציני מזה, ולא על שליפה מהמותן.
הכוונות המוצהרות של בנט בעניין איראן הן במקרה הטוב בלון נפוח ובמקרה הרע מרשם למלחמת סולו בממדים ובתצורה שעדיף להתרחק מהם. זכורים הראיונות הבומבסטיים של ראש הממשלה, ראש המוסד ומפקד חיל האוויר שבהם טענו שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני "אף פעם", ושאם אמריקה תחתום על הסכם עם טהרן, ישראל תפעל בעצמה. אך גנץ, הזהיר יותר וכנראה גם הבקי יותר, מחזיר אותנו לעולם האמיתי ומבהיר, בהתעלמו מ"נוסחת הקסם" של בנט, שישראל דווקא מקדמת שיתוף פעולה עם ארצות הברית למטרה זו.
אפשר אומנם לטעון שעקרונית אין סתירה בין שתי הגישות, אך מאחר שנקודת המוצא המתפרשת של תוכנית בנט, בניגוד לגנץ, היא שאין סיכוי לתיאום אופרטיבי עם ארצות הברית, המסר לציבור הישראלי הוא שבעוד שהמשא ומתן על חידוש הסכם הגרעין עומד ממש ערב סיכום, ישראל מוצאת את עצמה בין פנטזיות מבית בנט לאכזבה מסתמנת מארצות הברית.
אין להסיק מכך שאין לישראל אופציות משלה, וממשלת נתניהו הקצתה לצה"ל ולתעשיות הביטחוניות בשנים 2020 ו־2021 תקציבים מיוחדים למטרה זאת. על פי ידיעות אחדות, הכנות מעשיות לביצוע כמה מהאפשרויות הן בעיצומן. ראש הממשלה בנט משתעשע בינתיים ברעיון להביא את איראן לפשיטת רגל כלכלית ושוכח שכתוצאה מביטול הסנקציות הצפוי, יתווספו לקופתה עשרות מיליארדים. הכוונה של בנט להתמקד ב"מרדף אחרי ראש התמנון" איננה שגויה, אך התוספת שלו "במקום להישחק בקטטות" עלולה לרמוז על כוונה לשנות את האסטרטגיה המצליחה מימי נתניהו ואיזנקוט נגד שלוחי איראן בסביבתנו הקרובה.
נקודת תורפה מדהימה במיוחד בגישתו היא בעניין המגננה מפני טילים המבוססת על חזון הלייזר, שאומנם הולך ומתגשם אך לא על פי לוח הזמנים שהכריז עליו. בכך הוא לא רק מטעה את הציבור אלא גם עלול, לפי "הארץ", לפגוע בקידום התהליכים עם "שותפים בינלאומיים פוטנציאליים".
הכל מכירים את האמירה של הנשיא אברהם לינקולן כי "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן". ראוי ששלט שבו ייכתבו הדברים האלה באותיות קידוש לבנה ייתלה בלשכות כל השרים בממשלה הזאת, ובמיוחד של הצוות המוביל שלה.