מאמר שנוי במחלוקת כתב חברי ח"כ מוסי רז במדור זה (31.1, "שותפות, לא היפרדות") ובו טען כי הוא נגד היפרדות מהפלסטינים, אבל הוא בעד פתרון שתי המדינות. יכול להיות שהמרחק בינינו קטן ממה שנדמה, ולכן ברצוני להבהיר את עמדתי – עמדה שבוודאי מייצגת רבים בשמאל הציוני.

אני בעד הכרעה ברורה בין סיפוח לבין היפרדות מהפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. סיפוח, בין שיהיה ממניעים גזעניים, בין שיהיה ממניעים אוטופיים בסגנון "וגר זאב עם כבש", ובין שיהיה מכל מניע אחר - הוא אסון לישראל בראייה ארוכת טווח. במילותיו של ח"כ רז, רעיון ההיפרדות הופך לרעיון של הימין, ולא היא.

רעיון החלוקה (ההיפרדות) היה רעיון של השמאל הציוני, שהימין התנגד לו באופן מסורתי. בן־גוריון היה בעד היפרדות, רבין היה בעד היפרדות, שרון היה בעד היפרדות, ולא רק הם. מאחורי המנהיגים האלה עמד רוב העם, רוב אזרחי ישראל, רוב מוצק והחלטי, שלו היה זוכה למענה של רצון טוב מהצד הפלסטיני, היינו כיום מזמן עם שתי מדינות לשני העמים.

בנוסף, נדמה שחסר במאמרו של ח"כ רז דבר די עקרוני – הפלסטינים אינם נוכחים בו. השותפות הנחשקת על ידי ח"כ רז אינה כה נחשקת על ידי חלק ניכר מהפלסטינים. קולם במאמר לא נשמע, נוכחותם לא מוכרת, והצדק של ח"כ רז הוא לא בהכרח הצדק שלהם.

נניח שכל הישראלים ירצו שותפות מחר בבוקר, האם הבעת רצון זו תבטל באחת את חזון חמאס בדבר חיסול הישות הציונית? האם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, הנתמך על ידי איראן, עתיד לגלות פן רך באופיו מחר בבוקר? האם תאי החזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ביהודה ושומרון, הידועים בפיגועים הקטלניים שהוציאו בעבר, יחזרו מחר בתשובה שלמה ומלאה?

כבר הוכח שבמזרח התיכון לא ניתן לשרוד רק על בסיס אמונה בטבעו הטוב של האדם. מי שרוצה במעט צעדי זהירות שיהיה בכוחם לדכא כוונות רצחניות ולהקשות על טרוריסטים פוטנציאליים, כדאי שיישען על מכשול עמוק ועל יכולת מודיעינית ומבצעית מפותחת.

כבר אמרו חכמים: "גדרות גבוהות - שכנות טובה". כדאי שנאמץ כלל זה, ועל בסיסו נבנה יחסי כלכלה, מסחר, תרבות, מדע וספורט, ככל שהמצב הביטחוני יאפשר, ועל בסיס בניית יחסי אמון שיטתית וזהירה.

סיום המאמר של ח"כ רז הותיר אותי מעט מבולבל. אחרי שהוסבר עד כמה צריך לבנות שותפות, הוא חוזר לרעיון שתי מדינות לשני עמים. מה זה שתי מדינות אם לא היפרדות? האם הכוונה היא לסוג של פדרציה או קונפדרציה? להבנתי הצנועה לא ניתן להקים קונפדרציה ללא מידה של רצון טוב מצד שני הצדדים השותפים, ועל פדרציה כלל אין מה לדבר.

יכול להיות שהמילה "היפרדות" נשמעת פחות טוב מ"שותפות", אבל אם נעזוב לרגע משאלות לב וגינונים סמנטיים ונתחשב ביחסי העוינות ארוכי השנים, בחשבון הדמים המר, ובהבדלים התהומיים מבחינת רמת פיתוח כלכלי בין שתי האוכלוסיות, הרי נגיע למסקנה האחת והיחידה – מהפלסטינים חייבים להיפרד. זה טוב להם, וזה טוב לנו.

ובינתיים, בעולם המעשה, 21% מאזרחי ישראל הם ערבים, שעמם צריך לפתח יחסי שותפות מלאה. זו משימה קשה, מלאת מהמורות, אך אפשרית. בתפקידי כסגן שרת הכלכלה והתעשייה אני משקיע שעות ארוכות מדי שבוע בפיתוח כלכלי והעלאת רמת החיים בחברה הערבית.

ישנן יוזמות פנטסטיות, קיים ים של רצון טוב, וגם יש תקציב ראוי שניתן לעבוד איתו. הצלחה עם ערביי ישראל, והיפרדות מהפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה – הן המפתחות לשימור הזהות הישראלית, לקיום לאומי ראוי, להפשרה ביחסים עם עמי ערב וליצירת סיכוי ממשי לשלום. 

הכותב הוא סגן שרת הכלכלה והתעשייה וחבר הכנסת מטעם מרצ