פרשת פגסוס היא לופ. מעגל עוני של אמון במערכת. כל הודעה על קיום בדיקה פנימית בפרקליטות ו/או במשטרה רק מעוררת את חשדו של הציבור להעלמת ראיות, תיאום עדויות ושיבוש הליכי חקירה. כל גורם פוליטי מהקואליציה שמצרף את קולו לתמיכה בחקירה – רק סודק את אמון הציבור במערכת בעוד כמה נקודות. כל התבטאות ידענית או נבואית של כתבי המשפט והמשטרה על כך שהשימוש בתוכנה לא השפיע על תיקי נתניהו – מדרדר את האמון הציבורי לתהומות חדשות.
כולם מבינים שפרשת פגסוס צריכה להיחקר ולעומק. אבל איך אפשר לתת למשטרה ולפרקליטות לחקור את עצמן, בשעה שהן החשודות המרכזיות? האם החשודים יכולים לחקור את החשודים? הביטוי האלמותי של נתניהו: מי יחקור את החוקרים, מקבל לפתע שליכטה של צבע טרי. השאלה הזו, שרבים הצמידו לה בעבר את הכינוי "הסתה", הפכה לשאלה פשוטה, מתבקשת ומעשית, אפילו בעיני חלק מיריביו.
חברה אנושית אינה יכולה להתקיים ללא אמון. אמון הינו חלק בלתי נפרד מחיינו, והוא נוגע לכל אספקט של החיים. אנחנו מאמינים שהכסף שלנו יישאר בבנק ושהפקידים לא שואבים אותו לכיסם. אנחנו מאמינים שנהגי האוטובוס לא יסטו מהדרך לצורכיהם הפרטיים. אנחנו מאמינים שמה שכתוב על תוויות המוצרים שאנו רוכשים נכון, ושלא מרמים אותנו במשקל או במרכיבים. אנחנו סומכים על הפסיכולוג שלנו ועל הרופא שלנו שלא ישתפו אחרים במצבנו, וכן הלאה.
רמות האמון שלנו בגופים שונים מושפעות ממנגנוני הפיקוח שיש עליהם וממידת הכוח שהם מרכזים בידיהם. בתי המשפט והפרקליטות הם המערכות הכי פחות מפוקחות בישראל, וזאת אף על פי שהן מחזיקות בידיהן כוח עצום. גם המשטרה נכנסת לקטגוריה הזו, למרות קיומה הפורמלי של מח"ש.
המשותף לשוטרים, לחוקרים, לפרקליטים ולשופטים הוא שהם מבקשים שנאמין שהם פועלים בניקיון כפיים. מבחינתם, מספיק שהם יצהירו שהם באים בלב פתוח ובנפש חפצה, כדי שנעבור לדום מתוח של אמון ללא סייג. אבל למעשה אין שום מנגנון פיקוח שחושף בפנינו את הנעשה בחדרי החקירות או בתיקים המתנהלים בפרקליטות. כל הפעילות שקודמת להגשת כתבי אישום נעשית הרחק מעין הציבור.
היינו מצפים שעל חוסר היכולת שלנו להציץ בחור המנעול של חדרי החקירות או לשמש כזבוב על הקיר, יחפו עיתונאים חרוצים שמחוברים לשטח ומסוגלים לאתר מדי פעם גרון עמוק שידליף להם לא רק עובדות או חשדות כלפי נחקרים, אלא גם עובדות וחשדות כלפי חוקרים או פרקליטים הפועלים בניגוד לחוק.
בפועל העיתונות מגלה עצלות, חידלון וחוסר כישרון. היא מסתפקת בהודעות דוברים ובתדרוכים של בעלי עניין ופונקציונרים ומשמשת כלי נוסף להעצמת הכוח של מערכת המשפט. זאת במקום לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה וכמגינה של האזרח הקטן, שכוחו וזכויותיו מצטמצמים כמעט לאפס כאשר הוא חשוד בפלילים ונתון לחסדיה של המערכת.
בין הפרקליטות למשטרה מתקיימת סימביוזה. הן תלויות זו בזו, וכך נוצרת מערכת יחסים של שמור לי ואשמור לך. הפרקליטות מגוננת על פעילות המשטרה בבתי המשפט. הנוהג הוא שגם כאשר המשטרה אינה פועלת על פי הכללים, הפרקליטות דואגת להלבנת פעילותה בדיעבד. ההרגל הזה לפעול מהר ולעגל פינות, מתוך ידיעה שיש מי שינקה אחריך, יוצר תרבות ארגונית בעייתית ומסוכנת, שמעניקה כוח עצום למערכת ושוחקת עד דק את זכויות האדם והאזרח.
זה נכון גם בכיוון ההפוך. פרקליט חרוץ שחוקרי המשטרה "חייבים" לו לאחר שחילץ אותם מנזיפה בבית המשפט, עשוי לדרוש שיתוף פעולה של המשטרה ולבקש הפעלת רוגלה על חשודים או מקורביהם, במקרים שבהם הסיכוי לקבל צו בצינורות המקובלים שואף לאפס.
מי נתן את ההוראה?
זה לא מקרי שפרשת פגסוס מתחברת בעיקר לתיקי נתניהו, אף שעל פי הפרסומים הרוגלה שימשה גם למעקב אחרי מפגיני בלפור ושורה של מנכ"לי משרדי ממשלה. הלינקג' הזה נוצר בשל ההזדמנות יוצאת הדופן שחשיפת הרוגלה ותיקי נתניהו מספקים לנו כדי להציץ אל מאחורי הקלעים של חדרי החקירות.
מתיקי נתניהו למדנו שנקיי הכפיים בפרקליטות העלימו מידע מהסנגוריה ולא מסרו לידיה חלקים נרחבים מחומרי החקירה. החומרים שהועברו נבחרו בפינצטה כדי ליצור מצג מסוים וכוזב לשופטים ולציבור. עוד חשפו תיקי נתניהו כי הפרקליטות אינה בוחלת במתן אור ירוק לסחיטה לכאורה של נחקרים כדי להופכם לעדי מדינה.
בדומה, גם פרשת פגסוס חושפת כי חוקרי משטרה - ניתן להניח שבעצה אחת עם גורמים בפרקליטות - שמו את ניקיון הכפיים בצד ופעלו להשגת מידע פרטי על נחקרים שישמש אותם להפעלת לחץ, לחלץ מהם מידע ו/או כדי להשיג עליהם מידע לצורך הפיכתם לעדי מדינה.
לא רק שפרשת פגסוס מכתימה את מערכת החוק והמשפט, היא גם מזהמת את תיקי נתניהו. על פי הפרסומים שימשה הרוגלה לצורכי האזנה ושאיבת מידע מהטלפונים הניידים של עדים מרכזיים בתיקי נתניהו כמו שלמה פילבר, וכן מבנו של נתניהו, אבנר.
כתבי החצר של הפרקליטות כבר יודעים לבשר לנו שממצאי החקירה לא יובילו לביטול משפט נתניהו. השליטה המדהימה שהם מפגינים, לא רק בסיקור העבר, אלא גם בסיקור העתיד, היא אחת הסיבות לאובדן אמון הציבור גם באמצעי התקשורת המסקרים את מערכת המשפט. אין על פרומו איכותי השופך לנו אור על תיקים באפלה כגורם לערעור הביטחון שלנו בניקיון הכפיים של המערכת.
הציבור שואל את עצמו שאלות נוקבות: מי יחקור את החוקרים? מי נתן את ההוראה? (לבצע האזנות בלתי חוקיות)? האומנם לכל איש יש תיק? האם תיתכן חקירה בפרשת פגסוס על ידי חוקרים שאינם מבינים כלל בעולם התוכנה? האם ניתן לקיים בישראל חקירה ממלכתית על ידי גורם בלתי תלוי המקובל כנאמן על הציבור הרחב?
שאלות אלו מצביעות על כך שחוסר האמון הציבורי במערכת הגיע לדרגה כזאת, שהציבור מתקשה לדמיין אדם שיפעל בסיפור הזה ללא משוא פנים וללא נטילת צד פוליטי. זה המקרה הקלאסי שבו מי שצריכים להוביל את החקירה הם חוקרים בלתי תלויים מארה"ב או מבריטניה. אנחנו זקוקים לאדם כמו רודי ג'וליאני ולמשאבים כמו אלו העומדים לרשות ארגון אמנסטי, כדי שהציבור הישראלי יוכל לסמוך את ידיו על ממצאי החקירה ולהאמין שהחוקרים הגיעו לחקר האמת.