השבוע פורסם כי שני כוכבי ריאליטי - רביב כנר וולארי חמאתי יופיעו בטקס הדלקת המשואות הממלכתי שיפתח את חגיגות יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל. האמת, כולנו אוהבים כוכבי ריאליטי זוהרים. אבל ישנם כוכבים נוספים, שזוהרים בצל, מאחורי הקלעים, וגם להם מגיע לעמוד בקדמת הבמה, לקבל תשואות ואף להדליק משואה.
בישראל כ-100,000 מטפלים ומטפלות סיעודיות ישראליות ובנוסף כ-60,000 עובדים זרים. הן מגיעות בכל בוקר לבתיהם של מאות אלפי קשישים בכל הארץ, נכנסות עם חיוך, פותחות את החלון כדי שהשמש תכנס ומאירות את הבית ואת הלב. טיפול סיעודי הוא מקצוע עם שליחות אבל ללא גלאם. עבודתן נעשית בין כותלי הבתים של הקשישים הסיעודיים, הן לא מופיעות על במות ולא על מסכי הטלוויזיה. אבל הן עושות עבודת קודש אמיתית, כזאת שרבים מאתנו לא רוצים (וכנראה גם לא יכולים) לעשות בעצמנו, למרות זאת, לצערי, הן לא מקבלות הכרה והוקרה ציבורית מספקות לתפקידן החשוב.
השנה יעמוד טקס הדלקת המשואות בסימן "יד פוגשת יד אחות". במסגרת זו תצדיע מדינת ישראל לאזרחיות ולאזרחים אשר תורמים תרומה יוצאת דופן לבנייתה של חברה ישראלית טובה יותר. אני מנצל במה זו וקורא למארגני הטקס לבחור הפעם להדלקת המשואה במטפלת סיעודית: מי שמושיטה יד בכל יום לאדם שצריך עזרה, ומאפשרת לו להישען עליה. צעד זה יהיה הזרקור הראוי למקצוע החשוב ומעורר הגאווה הזה, ויהווה הכרה בתרומה של עבודתן לאיכות החיים של האזרחים הוותיקים ולמשפחותיהם.
המטפלות הסיעודיות הן אלה שיוצרות מציאות ייחודית בה אזרחי ישראל יכולים לבחור להזדקן בביתם, במקום בו הם מרגישים הכי בנוח ובכך לשמור על איכות החיים שלהם. בלעדיהן המדיניות הרצויה של להזדקן בבית היתה נותרת סיסמא בלבד. בשנתיים האחרונות כולנו מתמודדים עם מציאות הפכפכה, בשל מגיפת הקורונה, אשר האפילה במיוחד על אוכלוסיית הקשישים. גם במציאות קשה זו, המטפלות הסיעודיות המשיכו בעבודתן ולא הפסיקו להגיע לבתים של המטופלים שלהן, תוך התמודדות יום יומית עם סגרים, הגבלות תנועה, צמצום כמעט מוחלט של התחבורה הציבורית, סגירת מסגרות החינוך לילדיהן הצעירים וזאת, תוך סיכון בריאותן האישית. לעיתים הן היו האדם היחיד שנכנס הביתה בתקופות הסגר ובכך היוו "חוף מבטחים" עבור רבע מיליון אזרחים ותיקים. נוכחותן אפשרה למטופלים שלהן לדעת שהם לא לבד גם כשהמשפחות והחברים כל כך רחוקים ומנועים מלהגיע . כל זאת בשנים שבהן כמעט כל אזרחי ישראל והעולם הבינו על בשרם את המונח בדידות והבינו עד כמה היא קשה וממארת.
בישראל, מופעל בהצלחה רבה חוק הסיעוד שמאפשר לאזרחים ותיקים לקבל טיפול סיעודי בבית מאז 1988. נהוג לחשוב שמטפלת סיעודית עוזרת לאזרחים ותיקים שצריכים עזרה בהכנת אוכל, שמירה על היגיינה אישית, יציאה מהבית וכו'. אך העוסקים בזקנה יודעים שהרבה מהתרומה היא דווקא במישור החברתי. עצם הכניסה לבית מאפשרת מפגש אנושי עבור מבוגרים שאחרת היו נשארים ימים שלמים לבד. היא גם משמרת כישורים חברתיים, תומכת רגשית ומפיגה בדידות. מטפלת שנכנסת לבית משנה חיים של אנשים, נקודה. הנתונים מראים כי בישראל, מעל 42% מבני 75 ומעלה מדווחים על תחושת בדידות, ובתקופת הקורונה מספר זה אף התעצם. ולכן, כל מי שבוחרת לעסוק במקצוע הסיעוד ומסייעת להפגת בדידות זו, מבצעת לא פחות משליחות.
חשוב לי להבהיר - התרומה של המטפלות הסיעודיות היא קריטית גם עבור בני המשפחה וכאשר מטפלת סיעודית נכנסת לבית היא תומכת גם בהם. היא נותנת להם אויר לנשימה, ואת הידיעה והביטחון שמישהו נושא חלק מהנטל והדאגה ליקרים להם. יחד עם זאת, על סיפור ההצלחה של חוק הסיעוד הישראלי בשנים האחרונות הולך ומעיב מחסור גובר באנשים שרוצים ויכולים לעבוד במקצוע הטיפול הסיעודי. המשימה של מציאת מטפלות ומטפלים מקצועיים וראויים לטיפול בקשישים הופכת מאתגר - לקושי של ממש. אני מאמין שלבחירה במטפלת להדליק משואה תהייה משמעותית הצהרתית חשובה , הדבר יעלה את קרנן של אחיותיה למקצוע, יעורר שיח ציבורי סביבן ואף ימשוך נשים נוספות למקצוע.
דווקא השנה, כאשר הטקס הממלכתי יונחה, לראשונה בתולדותיו, על ידי שתי נשים, אני חולם לראות על הבמה לצדן גם מטפלת סיעודית שמדליקה משואה. אור הזרקורים ראוי שיכוון לא רק לכוכבי ריאליטי צעירים וזוהרים, אלא גם לכוכבות האישיות של רבע מיליון אזרחים ותיקים: לנשים הנפלאות האלה שמושיטות יד ומבצעות הלכה למעשה את המשפט – "והדרת פני זקן".
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מטב, שמעניקה שירותים לבני הגיל השלישי ומעסיקה מעל 22,000 מטפלות סיעודיות