צפירות ההרגעה שנשמעות לגבי קלות התחלואה באומיקרון ולגבי סיומו הקרב של הגל – עלולות לעלות בחיי אדם. בוודאי יש אנשים האומרים לעצמם כי מאחר שהתחלואה קלה, אז אולי אין צורך להתחסן, אין צורך להיבדק, ואולי אף מוטב ליזום הדבקה, ובדרך זו להתחסן ללא חיסון.
ועוד אני שומע אנשים שאומרים כי מוטב שלא להיבדק ב־PCR ולא לדווח על תוצאה חיובית באנטיגן ביתי, כדי למנוע כניסה לבידוד ועל ידי כך לאבד ימי עבודה. האם זו הסיבה לכך שמספר הנדבקים המדווח קטן משמעותית ומספר האנשים המבודדים קטן? ההשלכה של כל אלו עלולה להיות אובדן שליטה על המגיפה. יש לשער שמספר המאומתים היומי שונה משמעותית מהמדווח, ולכן מקדם ההדבקה הוא הערכה לא מדויקת, בלשון המעטה. והרי הוא הסימן שעליו מתבססת האופוריה של סיום המגיפה.
בסופו של דבר, המחלה ככל הנראה תסתיים כשלא יישאר מי שיידבק עוד. עד כה נדבקו לפי ההערכות אנשים רבים מהמדווח, ולכן ייתכן שחיסון העדר מתקרב ויביא לרגיעה חלקית, לפחות עד לווריאנט הבא. אבל המחיר הינו מניין המתים. אם רוצים להשאיר את המשק פתוח בכל מחיר, אזי יש לכך מחיר.
המחיר הוא פטירתם של מבוגרים ובעלי מחלות רקע ואף של בלתי מחוסנים. נשאלות שאלות ערכיות: האם למבוגרים ובעלי מחלות רקע אין זכות לחיים? האם למבוגרים לא מחוסנים שמסרו את נפשם למדינה וסוף־סוף הגיעו למנוחה אין זכות לחיות? האם לצעירים לא מחוסנים לא מגיע לחיות אף כי לא התחסנו?
הרי המדינה צריכה לדאוג לכך שגם המבוגרים, בעלי מחלות רקע וגם אלו שלא התחסנו - יאריכו ימים. לכל סוגיה הפתרון שלה. למרות שאני כועס מאוד על סרבני החיסון, אני חושב שיש לשמור על חייהם בדרך של חקיקה שתחייב אותם להתחסן ולחסן את ילדיהם.
לגבי המבוגרים ובעלי מחלות הרקע, יש לשמור על חייהם בדרך של שיפור המניעה של התפשטות המחלה, וכן על ידי שימור רמת טיפול רפואי גבוהה בבתי החולים. את היעד הזה משיגים על ידי חקיקה והקפדה על עטיית מסיכות, מניעת התכנסויות ושמירה על ריחוק חברתי. גם המילה סגר אינה מילה גסה.
אם אין ברירה וצריך לקיים סגר כדי למנוע תמותה, אז יש לעשות זאת. העובדה שהממשלה הקודמת עשתה סגרים אינה אומרת שזה היה צעד לא נכון. זה נעשה כדי למנוע עומסים קשים מאוד בבתי החולים, וזה מנע תמותה, במיוחד לנוכח העובדה שבמרבית התקופה של הממשלה הקודמת לא היו חיסונים.
בשלהי מלחמת לבנון הראשונה נהרגו חיילים שהגנו על צפון הגליל מפני ארגוני טרור. העיתונות ספרה אותם, ובצדק. בכל יום הופיע מספר הפצועים וההרוגים, ובארץ קמה צעקה גדולה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מתחילת 2022, במהלך החודש וחצי האחרונים, הלכו לעולמם מעל 1,000 אנשים, ונדמה שכולם רגועים. האם זה סממן לאובדן הסולידריות בעם ישראל?
ייתכן שהמגיפה בדרך לרגיעה, וייתכן שהווריאנט הבא נמצא בפתח. עלינו לבכות את מתינו ולהפיק לקחים. הלקח העיקרי הוא שכל האזרחים חשובים לנו. הלקח השני הוא כי יש לעשות ככל שניתן כדי למנוע את התפשטות המחלה וכדי לדאוג לבריאות כל האזרחים. יש לחוקק, כמו בעבר, תקנות מתאימות לעטיית מסיכות, למניעת התכנסויות, להתחסנות ולשמירת מרחק חברתי.
אסור לשדר לעם כי התחלואה קלה, אלא אם כן היא קלה לכולם, כולל למבוגרים, בעלי מחלות רקע ובלתי מחוסנים. אם ההנחה היא שנצטרך לחיות עם הקורונה עוד שנים, אזי יש להרגיל את הציבור לנהוג בזהירות מתמדת. זה לא קל, אבל זה מציל חיים.
הכותב הוא חבר “מבטחי" – פורום מפקדים לאומי ומחבר הספר “ספינת התלאות"