"רוסיה היא חידה עטופה במסתורין בתוך תעלומה", אמר לפני 83 שנים צ'רצ'יל, ודומה שאמרת הכנף הזו תקפה" גם היום. האווירה סביב משבר אוקראינה הגיעה בימים האחרונים לנקודת רתיחה, ולא ברור עדיין, בעת כתיבת המילים הללו, לאן פני הדברים. בינתיים זו בעיקר מלחמה פסיכולוגית.

הנשיא ביידן, שנוקט עמדה נחרצת בהשראת שיקולים גלובליים ופנים־פוליטיים כאחד, הודיע ש"הוא משוכנע שפוטין החליט לכבוש את אוקראינה", אך מאחר שאין תאריך פקיעה לאיום הזה, קשה להתייחס אליו כאל עובדה בת תוקף. פוטין מצדו ממשיך להזיז כוחות אנה ואנה ובו בזמן לטעון שהוא מעוניין בשלום (מתכנני תקיפה תמיד טוענים שהם מעוניינים בשלום), ואם בעקבות הפגישה ביניהם תימנע מלחמה, גם ביידן וגם פוטין יציגו זאת כהישג במדיניות שלהם.

בין שתהיה עכשיו הכרעה או לא, המניעים הרוסיים ברורים: בנוסף לריגושים ההיסטוריים והלאומיים שלפיהם באוקראינה בכלל, ובקייב בפרט, מצויים שורשי האומה הרוסית כולה, אוקראינה מהווה מבחינתם עומק אסטרטגי חיוני (בדומה לממלכת ירדן לדידי ישראל). רוסיה סבורה שתביעתה לאי־צירוף אוקראינה לנאט"ו נשענת על דבריו בזמנו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר לנשיא רוסיה גורבצ'וב, שאחרי איחוד גרמניה, ברית נאט"ו לא תורחב מזרחה.

כוחות צבא אוקראינה בצל המתיחות עם רוסיה (צילום: רויטרס)
כוחות צבא אוקראינה בצל המתיחות עם רוסיה (צילום: רויטרס)


בוושינגטון מכחישים שהייתה התחייבות כזאת, אבל כוונת מוסקבה ברורה: להכניס את אוקראינה ואזורים אחרים בפריפריה שלה ל"קורלס" הרוסי. למשבר האוקראיני אין בשלב זה השלכות ישירות על ישראל, אך המגמות הנרחבות יותר של רוסיה בתמיכת סין, דהיינו לכונן "סדר עולמי חדש" על חשבון מעמדה הבכיר הנוכחי של ארצות הברית, עלולות להשפיע גם עלינו.

ממשלת ישראל נוקטת ניטרליות בפועל במשבר הנוכחי, וזה נכון מבחינה עקרונית וריאל־פוליטית כאחד. ברם זה כמעט המהלך הדיפלומטי החיובי היחיד שהממשלה הזאת נקטה ביוזמתה מאז כינונה. יש אומנם לברך על הרחבת הקשרים עם אמירויות המפרץ ועם בחריין, אך זו הרי עדיין תולדה של המדיניות של בנימין נתניהו ליצירת מזרח תיכון חדש שמושתת על אינטרסים משותפים בין מדינות האזור בנפרד מהסוגיה הפלסטינית, ולא פרי האסטרטגיה של הממשלה הנוכחית. מאידך, בנושא הסכם הגרעין האיראני שעלול להיחתם בכל רגע, הממשלה חסרת אונים ומגששת באפלה.

באחד העיתונים נכתב שהממשלה החליטה לנהל "מדיניות חוץ ליברלית", בלי לפרש מה זה אומר: האם הכוונה לצנן את הקשרים באירופה המזרחית ואולי עם הודו ומדינות מסוימות באמריקה הלטינית שתומכות בישראל, לטובת מדינות שה"ליברליות" שלהן מתבטאת בעיקר בנקיטת עמדות אנטי־ישראליות או פרו־פלסטיניות? יחסי חוץ ודיפלומטיה הם עניין של אינטרסים וקשרים, של מדיניות, ביטחון וכלכלה, ולא של מליצות כביכול אידיאולוגיות. הפוקוס של מדיניות החוץ שלנו הוא בצדק ביחסינו עם ארצות הברית.

לאחרונה התפרסם בידיעון האמריקאי "פוליטיקו" ראיון עם סגן שר החוץ עידן רול, שכותרתו: "האם הנ"ל יכול לשקם את תמיכת הדמוקרטים בישראל?". ח"כ רול מצטייר כאדם מעשי ונבון שמנסה להתמודד עם אבני הנגף שניצבות בדרכם של הקשרים הנ"ל, אך קשה שלא להתרשם שחלק מהתובנות שלו על המצב המדאיג הנוכחי עם הדמוקרטים נשען על אי־הבנת המציאות הפוליטית העכשווית באמריקה. חמור מכך, ניכרת בדבריו נטייה "לרקוד מה יפית" עם השמאל האמריקאי.

נפתלי בנט וג'ו ביידן (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)
נפתלי בנט וג'ו ביידן (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)


בעבר, יחסי ישראל וארצות הברית התבססו על ערכים משותפים, אך מאז חלה בארצות הברית הידרדרות חמורה בערכים האלה, כשבחלקים מהמפלגה הדמוקרטית הולכת ומתפשטת עמדה אנטי־ישראלית ואנטישמית מובהקת, ששום דברי נועם לא יועילו לשנותה. יש אומנם סימנים ראשונים שבין מצביעי הדמוקרטים מתחילה התעוררות מסוימת נגד השמאל הקיצוני, אך בינתיים הקבוצה הנ"ל הקרויה "פרוגרסיבית" נותנת את הטון בחלק מעמדות המפלגה כולה, וזה איננו קשור בעמדה זו או אחרת של ישראל, אלא בגישה אנטי־ישראלית מכוונת.

יש הטוענים שממשלת נתניהו הייתה סמוכה מדי על שולחן הרפובליקנים, אף שזה הצדיק את עצמו מבחינת התוצאות, ואילו לגבי הממשלה הנוכחית נראה שזו התמקמה בהתלהבות יתר בכיס הדמוקרטי. לפעמים ההזדהות החד־סטרית הזאת אולי מוצדקת, אך אסור לישראל להיחשב כנוטה לצד אחד בלבד באספקלריה הפוליטית האמריקאית, מה גם שהאספקלריה הזאת עלולה להשתנות, ואולי כבר בעתיד הקרוב.

בדיפלומטיה חכמה יכולים גם להיצמד לממשל המכהן וגם להיות קשובים לקשרים עם המפלגה שבאופוזיציה, ויש לנו ניסיון טוב בעניין זה.