קראנו את מאמרו של העיתונאי בן כספית, שפורסם בשבוע שעבר בעיתון זה (22 בפברואר). כמי שחברות בעמותת “רווח נקי”, מהעותרות לבג”ץ כנגד הגדלות הרמטכ”ל ומי שהעלו את הסוגיה לסדר היום הציבורי, חשבנו שראוי להציג כמה עובדות ומספרים חשובים בנושא.
הגדלות הרמטכ"ל לפנסיה - תוספת לגמלה שאותה רשאי הרמטכ"ל להעניק, שמאפשרת לחשב את תקופת שירות הקבע ששירת חייל צה"ל בהיותו מעל לגיל 40 כתקופה גדולה משהייתה למעשה - ניתנות החל משנות ה־60. על פי קביעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מדובר בתוספות לא חוקיות. הנתונים הללו לא הובאו לידיעת משרד האוצר והציבור במשך עשרות שנים, עד שנחשפו לראשונה על ידי מבקר המדינה בשנת 2016. מרבית ההגדלות מחושבות גם עבור תקופות שחוק הגמלאות בכלל אוסר לקבל עליהן פנסיה, למשל מגיל 18. אין עוד מגזר אחר במדינה שהגמלאים שלו זוכים בפנסיה עבור שירות החובה שלהם.
כל משפחה שמשלמת מסים במדינת ישראל משלמת כל שנה סך של כ־860 שקלים לטובת ההגדלות הללו, ובסך הכל 1.3 מיליארד שקלים בכל שנה. עם הסכום הזה, של התוספת לפנסיה, היו יכולים לבנות כל שנה בית חולים חדש בפריפריה, לשלש את סל התרופות או להקים מתקן התפלת מים נוסף. כל זה בשעה שגמלאי צה”ל נהנים מהפנסיה הגבוהה ביותר בכל השירות הציבורי – גם ללא התוספת. שווי הפנסיה הממוצעת בצה”ל מגיעה ל־7.72 מיליון שקלים. אם לא די בזה, הרי שמשרד האוצר בדק ומצא שבהשוואה לצבאות אחרים בעולם, בצה”ל משלמים הכי פחות לצעירים בתחילת הדרך, אבל הכי הרבה לגמלאיו.
אז מהי אותה הצעת חוק שמבקש שר הביטחון בני גנץ לקדם, גם במחיר הפלת הממשלה? לכאורה, נראה מהפרסומים של שר הביטחון שהוא רוצה להשאיר כוח אדם איכותי בצה”ל ולחזק את לוחמינו. או כמו שטוען בן כספית, “גנץ נלחם על הלוחמים”. לצערנו, האמירה הזו לא יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. זה לא מה שגנץ רוצה, או לפחות לא מה שהוא נלחם לקדם.
הצעת החוק לא אומרת מילה אחת על משרתי החובה או על תנאי הקבע לקצינים הצעירים, אשר עוזבים את צה”ל למקצועות נחשקים יותר, למרות הגדלות הרמטכ”ל שמשולמות היום. היא מדברת אך ורק על מי שכבר פרש, ועל אלו שבשנים הקרובות עומדים לפרוש. הצעת החוק מעדיפה את עורכי הדין, הכלכלנים והרופאים שלמדו בעתודה על פני הלוחמים ונותנת להם תוספות גבוהות יותר. אם שר הביטחון רוצה להילחם על הלוחמים ועל כוח אדם איכותי, שיילחם באמת.
כל הצעה שתעלה משמעותית את שכר הלוחמים ואת שכר הקצינים הצעירים בוודאי תזכה בתמיכה ציבורית, כך גם כל הצעה שתשפר את טיב וכמות המזון והציוד שניתנים לחיילי צה”ל. אבל זה לא המצב בהצעה של שר הביטחון.
בעולם מתוקן, התשלומים שניתנו וממשיכים להינתן היו אמורים לשוב לקופה הציבורית, אך הצעת החוק למעשה מונעת את השבתם, ואף פותחת פתח להרחבתם בעתיד. בנוסף, אישורה עלול להוביל לדרישה של משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר וגופי ביטחון נוספים להגדלה דומה, עלות נוספת של מאות מיליונים מכספי המסים שלנו בכל שנה.
אם גנץ באמת “נאבק על כל לוחם” ומעוניין להשיב את האמון בו ובצה”ל, הוא צריך לשבת לשולחן הדיונים, לבנות מנגנון שמתגמל את הלוחמים ואת הקצונה הצעירה ולהפנות אליהם את המשאבים. עד אז צה”ל ימשיך לאבד את הצעירים הלוחמים והמוכשרים שכיום פשוט מצביעים ברגליים.
עו"ד אבן־חן היא מנכ"לית עמותת “רווח נקי"; עו"ד שיינוק־קרטן היא היועצת המשפטית של העמותה