נולדתי בלנינגרד, בתקופה שבה היא הייתה חלק מברית המועצות. סבתא שלי גרה בחצי האי קרים, לשם בכל קיץ הייתי נוסעת ברכבת דרך אוקראינה. בני המשפחה שלי שנרצחו בשואה בשנת 1941 קבורים בוויניצה שבאוקראינה. אפילו בחלום בלהות לא יכולתי לדמיין את המציאות של היום.


כמנכ”לית מדרשת שכטר, אני מסייעת לקהילות המסורתיות בקייב, אודסה, חרקוב וצ’רנוביץ שחיות באוקראינה זה יותר מ־30 שנה, מאז נפילת ברית המועצות, ומאז רק גדלות. אנחנו מפעילים פרויקטים חינוכיים רבים שבהם משתתפים אלפי יהודים אוקראינים בכל שנה, בהם מחנות קיץ למורים ולמשפחות.

אנחנו חוגגים יחד שבתות בכל הקהילות ברחבי אוקראינה, מקיימים קייטנות של תנועת הנוער נוע”ם, ועד לפני שבוע הקולות שנשמעו היו קולות של שמחה. כיום הקולות התחלפו בצרחות של אימה. אני שומעת את הכל מכאן, מישראל, והלב נחמץ.


בקייב, שבה גרים מרבית חברי הקהילה שלנו, יש כרגע עוצר ואי אפשר לצאת מהבתים. קבוצה גדולה מהקהילה הספיקה לעבור לצ’רנוביץ, העיר המערבית שמשמשת כעת כעיר מקלט. שכרנו מלון ודירות והפכנו את הקהילה למקלט שמספק אוכל ולינה לפליטים. “כל ישראל ערבים זה לזה” קיבל משנה תוקף גם בחו”ל: בפועל הקהילה הפכה לתחנת מעבר, והיא לא משרתת רק את חברי הקהילה, אלא גם ישראלים ויהודים שאינם בהכרח מסורתיים.

חלקם נשארים, חלקם נחים וממשיכים למעברי הגבול. החוק אוסר על גברים בעלי אזרחות אוקראינית בגילים 18־60 לצאת את גבולות אוקראינה, גם אם יש להם דרכון ישראלי, והמשפחות לא רוצות לעזוב אותם לבד שם. אז איך מקבלים החלטות במצבים כאלה?


גם באודסה המצב קשה. חלק מאנשי הקהילה שלנו עברו את הגבול למולדובה, יש אנשים שתקועים בדרך, בתורים הענקיים במעברי גבול. אנו מנסים לעזור לכל אחד במה שאפשר. התקשרו אלי מזקרפטיה, הכפר במערב אוקראינה שמארח בכל שנה מחנה בהפעלתנו, וששם מאוחסן הציוד של המחנה עד הקיץ הבא.

“נהייתה כאן עיר פליטים, אין לאנשים איפה לישון, האם נוכל לקחת את המזרנים שלכם?” אני נשאלת, וללא מחשבה שנייה עונה “ברור”. במצב כזה, לא משנה אם העזרה היא ליהודים או לפליטים אוקראינים, אנחנו עוזרים למי שאפשר. האוקראינים מתרגשים, אבל לנו זה ברור מאליו. חיי אדם הם החשובים, כל היתר נרכש ויירכש מחדש, לפי הצורך.וכאן בישראל כולם מדברים פוליטיקה: מי אשם, האם אפשר היה למנוע, מה השלב הבא. אבל מה שחשוב בעיניי הוא איך לעזור למורה בבית ספר שיושבת עם הילדים שלה בדירה הסמוכה להפצצות בחרקוב; למדריכה שנמצאת בהריון מתקדם ושרחמה מתכווץ לשמע ההפצצות;

לחברת הקהילה שלנו שמנסה לעבור את הגבול ולעשות עלייה כדי להגיע לבת שלה בארץ; לעשרות שנמצאים בצ’רנוביץ בתקווה שהלחימה תישאר רחוקה מהם. וכך מצאתי את עצמי מנהלת חמ”ל מביתי בתל אביב ומנסה לקשר בין התורמים שלנו בכל העולם לבין האנשים שצריכים סיוע באוקראינה.

כל היום מתקשרים אליי – רבנים שלנו, חברי הקהילות המסורתיות שלנו מהארץ ומכל העולם - ומבקשים ממני: “הפעילי אותנו, אנחנו איתך, ראי בנו שותף”. אנחנו כולנו ביחד כי יש אנשים טובים באמצע הדרך. כל ישראל ערבים זה לזה, כבר אמרתי? 

הכותבת היא מנכ"לית מדרשת שכטר, המפעילה תוכניות לטיפוח וחיזוק הזיקה למקורות היהדות בקרב הציבור הרחב בישראל ובאוקראינה