יש לנו נטייה לאמץ מנטרה ולחזור עליה כמוצאי שלל רב בלי לחשוב ולרדת לעומקה. אינני יודע אם ליאיר לפיד שמורה זכות היצירה או ההפצה, אבל הקלישאה "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה" תופסת את ישראל כמי שאכלה את הדגים הבאושים וגם נזרקה מהעיר. כי אם עצם הגינוי לפלישה לאוקראינה מתקבל בקרמלין בהבנה מסוימת, התוספת המיותרת שמציבה את הרוסים בצד האפל של ההיסטוריה מקוממת אותם, וצובעת את עצם החלטתה של ישראל כאופורטוניסטית יותר מאשר ערכית; כבחירת צד המביאה בחשבון בעיקר אינטרס עצמי, יותר מאשר בחירה מוסרית.
אבל מה זה משנה כאשר במקומותינו זינקה המנטרה הקליטה של לפיד לראש מצעד הקלישאות. ואכן, צריך להודות שכקלישאה היא מוצלחת, מה גם שהאלטרנטיבה היא להיות בצד שבו מככבות בבדידות מזהירה קוריאה הצפונית, איראן, קובה, ונצואלה, ניקרגואה, וכמובן מפלגת חד"ש הישראלית.
ב־1989 פרסם פרופ' פרנסיס פוקויאמה את מאמרו מעורר ההדים "קץ ההיסטוריה", שבו כתב שנפילת ברה"מ אינה עוד אירוע היסטורי אלא קצה של ההיסטוריה. הוא התנבא כי הדמוקרטיה הליברלית תהא נהוגה בכל המדינות ושום אידיאולוגיה אחרת לא תאיים עליה, וזאבים אולי גם יאכלו ארוחת בוקר טבעונית יחד עם כבשים. אפילו אם הדבר מצריך משלוח כבשים חדש כל בוקר.
שנתיים לאחר קץ המלחמה הקרה ונפילת חומת ברלין נתפס פוקויאמה כנביא והפך לכוכב־על, מה שהביא אותו ב־1992 למנף את הצלחתו ולהוציא רב־מכר תחת אותו שם. עם יציאתו נתפס הספר כתורת משה מסיני, אבל היום, כחלוף 30 שנה, הפך ללעג וקלס. ייתכן שאנו שועטים אומנם לעבר קץ ההיסטוריה, אבל בכיוון ההפוך. מסתבר שלא די היה לחסל את הדיסטופיה הבולשביקית.
היום, בימים של קרבות דמים בלב אירופה של המאה ה־21, כאשר ערפל קרב מכסה את 150 הקילומטרים בין גבול בלארוס לקייב, רק היסטוריונים יידעו לספר לעולם מה הניע את פוטין להזים את ניתוחיהם המלומדים של מרבית החזאים, ולהיכנס למהלך צבאי אלים נגד מדינה אחות. לא ייתכן שלא הייתה ברורה לו מידת הפגיעה במעמדה הבינלאומי של רוסיה ובמעמדו שלו עצמו. מה גרם לו אם כן לסטות מהתנהלותו המחושבת במשבר בגיאורגיה (הדומה מאוד) ב־2008, כאשר ביצע פלישה כירורגית תוך שהוא מקפיד לאותת לנשיא האמריקאי היוצא, ג'ורג' בוש הבן, כי ישמור מרחק ביטחון ממה שחשוב לארה"ב - צינור הנפט המחבר את באקו שבאזרבייג'ן עם נמל ג'יהאן בטורקיה.
במשבר האוקראיני, כשהוא חמוש באמונה לוהטת בצדקתו, פוטין משוכנע שסטייה שלו מהדרך תהא הרת אסון לרוסיה, ולא פחות מכך - לעצמו ולמשטרו. מצד שני, טענתו כי רוסיה הייתה אחוזת אימה מפני מתקפה בהנהגת הנאצים שהשתלטו על אוקראינה היא בעייתית למדי, נאמר בעדינות, בטח בהתחשב במוצאו של זלנסקי והעברית המפתיעה באיכותה של כמה מעוזריו.
אבל כאן מגיע האבל, והוא ראוי להישמע. והוא כל כולו שייך לוויכוח בין רוסיה למערב, ואינו נוגע כלל לאוקראינים. לגביהם התמונה, באופן נדיר, היא ממש שחור־לבן. העולם מצדיע להם, משתדל לעזור, וחש רגשי אשמה על כך שהוא לא עוזר יותר. אבל המערב בסיפור הזה אינו טלית שכולה תכלת.
מוסר כפול
לטובת שמירה על פרופורציות חשוב להבהיר מיד: שום ביקורת שתיאמר כאן על התנהלות המערב אינה מנסה ואינה מסוגלת להמעיט מחומרת התנהלותה של רוסיה. אבל גם למערב יש חלק באשמה, בהתנהלות שהחלה להתגבש מיד עם פירוק ברה"מ.
המשטר הרוסי החדש דאז, בהנהגת בוריס ילצין, השתוקק לסיוע מערבי בהקמת דמוקרטיה חדשה בקרב עם נעדר מסורת דמוקרטית כלשהי. עם שכל מה שהוא מייחל לו באמת הוא צאר רחום וחנון המגן על חלשים, שימלוך עליו בהגינות ובצדק. במקום עזרה, הבנה ושיתוף פעולה אמיתי, נתקלה רוסיה בהתנשאות שזיכתה את מעצמת החלל והגרעין, מדינה המשתרעת על תשעה אזורי זמן, בהגדרה הלא מחמיאה: "גאנה עם פצצות מימן".
לאחר מכן הפר המערב הסכמות שלא לצרף את בעלות בריתה של ברה"מ לשעבר לנאט"ו. אומנם ילצין החולה העניק סוג של שחרור מגומגם מההתחייבות, אבל זה קרה רק לאחר שנתנו לו להבין שצירופן של פולין, הונגריה, רומניה וחברותיהן לנאט"ו הוא מבוא לצירופה של רוסיה. אלא שבפנטגון קמה התנגדות עזה לצירופה של רוסיה. האורקל המדיני הנרי קיסינג'ר גויס לכתוב מאמר שלפיו אם מצרפים את רוסיה, נאט"ו מאבדת את הגיון קיומה. במקום זאת הוקמה ב־1988 מועצה משותפת לנאט"ו ולרוסיה, שהייתה אמורה לתאם את המדיניות ביניהן. אך בפועל המועצה נוונה ודעכה. בהמשך, עם האוכל גדל התיאבון וגם המדינות הבלטיות צורפו לנאט"ו. כאן כבר לא מדובר בגרורות לשעבר - אלא במדינות שהיו בשר מבשרה של ברית המועצות.
המערב אומנם חזר והבהיר, בצדק, כי נאט"ו היא ברית הגנתית. אבל לרוסיה היו תהיות, הגיוניות למדי, בכל הנוגע לקשר בין הגנתיות להתערבות הצבאית בבוסניה, הפצצת סרביה, כיבוש לוב וכיבוש עיראק בפעם השנייה בטיעוני סרק. למערב יש גם בעיה קשה של מוסר כפול. מצד אחד, ביקורתו על סיפוח חצי האי קרים נכונה, ורגליה נטועות חזק בהסכמים לאי־שינוי גבולות באירופה, חרף רצון רוב התושבים שהם רוסים. אבל יש להם קושי: בסוגיית קריעת קוסובו מריבונותה של סרביה נקטו עמדה הפוכה. שם, רצון רוב הקוסוברים גבר על ההסכמים הבינלאומיים.
עם כל היותה של ישראל חלק מהעולם הדמוקרטי, היא חייבת לגלות לב פתוח ואוזן קשובה לטיעון הרוסי, לא רק בגלל האינטרס הקיומי המובן מאליו שלנו. אלא גם כי ולדימיר פוטין זכאי לקבל בישראל יחס מועדף של הכרת הטוב, כמו דונלד טראמפ. בניגוד לטראמפ, לא כל מה שעשה פוטין למען ישראל קיבל פרסום הולם. באשמתו, לא באשמתנו. כי פוטין, שמסייע רבות לקהילה היהודית ברוסיה, ובפרט לחב"ד, ומאפשר לישראל חופש פעולה מול האיראנים בשמי סוריה, לא בדיוק מעוניין בתהודה גדולה שתגיע גם לידידיו הערבים והאיראנים, לכך שבמו ידיו הוא מנע החלטה אנטי־ישראלית החושפת את ראשי צה"ל לזימונים לבית הדין בהאג. מדובר בהצעה שאותה אובמה אפשר למועצת הביטחון של האו"ם להעביר, דרך הימנעות אמריקאית חסרת תקדים מהטלת וטו, וזאת כנקמה על נאום נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין.
לפעמים המדיניות הנכונה היא הימנעות מלקפוץ בראש. כמו שישראל ידעה לאמץ מדיניות של עמימות בנושא הגרעין, היה מוטב לה לשמור על עמימות ולהימנע מקפיצות פזיזות על עגלות שיגבו ממנה מחיר מיותר בעתיד.