מודיעין לקבלת החלטות אסטרטגיות וטקטיות הוא מוצר שהיחס בין התשומות האדירות המושקעות בו לאיכות התוצר הסופי שלו מצביע, בין השאר, על חוסר הלימה בין האיכות של נתונים מודיעיניים גולמיים למידע של הבינה הרשתית המופק ממנו, ברמה הנדרשת להחלטות הדרג הפוקד. הכוונה למידע המתחשב בהקשרים המורכבים ומאפשר לקבל החלטות קריטיות בתנאי אי־ודאות.
מן העבר יכולים אנו ללמוד, שכשלי המודיעין ברמת הידע (פרל הרבור ומלחמת יום הכיפורים, לדוגמה) לא נבעו מאיכות הנתונים והמידע, אלא משלבי ניתוח ועיבוד רמת הידע, האמור להגיע כמוצר מודיעין סופי אל מקבלי ההחלטות. ההיסטוריה מלמדת כי בתקופתנו נכשלו מרבית ארגוני הביון בניתוח הידע שנמסר מידיהם לדרג הפוקד.
לצורך הבנת מלחמת רוסיה־אוקראינה המחרידה את העולם, נבחן את הכישלון המודיעיני של שתי מעצמות־העל המעורבות בה עד צוואר. לארה"ב, עם סוכנויות הביון עתירות המשאבים שלה, היו מלוא הנתונים על צבא רוסיה מכל מקורות האיסוף האנושיים (יומינט) והאלקטרוניים (קומינט, אלינט, סיגינט), ובכל זאת הדרג הפוקד פעל בהנחה שרוסיה לא תתקוף, ושאם תתקוף - תהיה זו התקפה מוגבלת על מחוז דונבאס (שלגביה רמז הנשיא שישלים עמה).
כשנפתחה ההתקפה הכוללת, שוב כשל המודיעין האמריקאי, שקבע כי תוך שלושה־ארבעה ימים יוכרע הצבא האוקראיני. אם נחזור למשנתו של סון טסו, נמצא במה כשלה רוסיה בשלב פתיחת המלחמה: "אם אתה מכיר את האויב ואת עצמך, אתה לא תפחד מתוצאות של מאות קרבות. אם אתה מכיר את עצמך בלבד, עם כל ניצחון תסבול גם הפסד. אם אתה לא מכיר אף את עצמך, אתה תידרדר ותפסיד בכל קרב" – וצבא רוסיה כשל הן בהכרת היריב והן בהיכרותו את עצמו.
צבא רוסיה כיום איננו הצבא של המלחמה הפטריוטית הגדולה במלה"ע השנייה בקרבות המדממים של סטלינגרד, קורסק וברלין. אוכלוסיית רוסיה הקטנה, בת 146 מיליון נפש, עם ילד אחד במשפחה וגידול אוכלוסין שלילי - מתקשה כיום להיות בשר תותחים, והיא חשה בנוסף שאין שום הצדקה לתקוף את אומת האחות האוקראינית ולהקריב לשם כך את ילדיה.
כמו כן, ניתן להיווכח שהמצור הכולל של המערב פוגע קשות בקיום היומיומי של האוכלוסייה במחסור במזון ובדלק ועם ריבית מטורפת הממוטטת את שער רובל. זאת כאשר הכל מודעים לשחיתות המאפיונרית הזועקת לשמיים של פוטין, שריו, מפקדיו ומקורביו האוליגרכים, המשלמים לו דמי חסות על רווחיהם הדמיוניים המופקדים בבנקים של לונדון וניו יורק.
פוטין כשל מודיעינית לא רק באי־הכרת היכולת הצבאית של חייליו, אלא גם באי־הבנת מצוקות העורף האזרחי שלו, בעת שכושר עמידתו צפוי להידרדר לרעב, ייאוש ואף מרי אזרחי. מנגד, ההתנגדות ההרואית של העם האוקראיני הכתה בהלם הן את הדרג הצבאי והן את ממשלו של פוטין. כמו בימי סטלין, כיום אין ברוסיה מבוגר אחראי שיעז לדבר עם פוטין מחשש לחייו.
המנהיגים הרוסים, שאבותיהם לחמו בגבורה נואשת מבית לבית בחורבות סטלינגרד, שהתמודדו עם הרעב בלנינגרד באכילת בשר המתים, תוך סירוב להיכנע – כיצד אינם מבינים היום שהייאוש של אחיהם באוקראינה איננו נופל בעוצמתו מזה של המלחמה הפטריוטית הגדולה. הן המודיעין האמריקאי והן הרוסי שגו כאשר התעלמו מהאקס פקטור, גורם האיכות הנסתר הבלתי ניתן לחיזוי, ונתנו משמעות חורגת ליתרון הכמותי של הצבא הרוסי, וראו בו את חזות הכל בהכרעת המלחמה.
ועוד דבר חשוב לנו להפנים כלקח נלמד למצבנו כיום, שדווקא מדינת ישראל הוכיחה בקרב על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, שהאקס פקטור של מלחמת הטוראים – שהכריעה את היתרון הכמותי של שריון צבא סוריה – נבע מתחושת הלוחמים שהקרב הוא על קיומה של מדינת ישראל, וביחסי כוחות בלתי אפשריים של 8:1 לטובת הכוח התוקף, בלמו כוח סורי הפועל בדוקטרינה הסובייטית ויצאו מהבלימה הנואשת בהתקפת נגד לעבר דמשק.
מדינות ברית נאט"ו ובראשן ארה"ב, שחקרו כיצד הצליח כוח מערבי (צה"ל) לבלום כוח עם תורת לחימה וחימוש סובייטי, שינו את תפיסת הקרב שלהן מול ברית ורשה, שהייתה בסדר כוחות עדיף של 3:1, ועברו לדוקטרינה הידועה בשם: Wargame - AirLand Battle, ששלטה בזירה האירופית מ־1982 ועד נפילת המשטר הסובייטי ב־1990.
מדינת ישראל, כחלק מהעולם המערבי, פעלה בקלות דעת ובשאננות אינטלקטואלית כאשר ראתה בנפילת הגוש הסובייטי את "קץ ההיסטוריה" ברוח תורתו של פרנסיס פוקוימה, שלפיה התנהל העולם במציאות דו־קוטבית של קומוניזם המתמודד מול מודרנה דמוקרטית מערבית, ושעם קריסתו הפך העולם לישות חד־קוטבית שאותה מובילה ארה"ב.
32 השנים שחלפו מאז הוכיחו שההיסטוריה סירבה למות, וההוכחה לכך היא קיומן של התפיסות האנטי־דמוקרטיות של סין, שמאתגרת בכלכלה העוצמתית שלה את המערב, ורוסיה של פוטין, המנסה לאתגר את הסדר העולמי הקיים באמצעות רביזיוניזם סובייטי המפעיל כוח צבאי ואף מאיים בנשק גרעיני. מלחמת המפרץ הראשונה והסדר החדש שאותו השליטה ברית נאט"ו במלחמה נגד סרביה היו תחילת הקץ של תפיסת העולם המערבית החד־קוטבית שאותה מנסה פוטין לאתגר באוקראינה, וסין ממתינה לתורה בצדן של קוריאה הצפונית ואיראן.
התובנה הישראלית
מדינת ישראל – חרף הישגיה המדעיים, הטכנולוגיים והכלכליים – שסועה במחלוקות אידיאולוגיות קשות, שהיא מנסה ללא הצלחה להיחלץ מהן בתוך התסבוכת העולמית שנוצרה בעקבות המגיפה. כחלק מהעולם המערבי, הושפעה ישראל בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת מיתרונותיו של העולם החד־קוטבי המדומה, ויצאה ב־1993 להסכמי אוסלו בתפיסה שפתרון טריטוריאלי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני יביא לנו מזרח תיכון חדש. מלחמת המפרץ השנייה, ובהמשכה קריסתן של עיראק וסוריה ככוח צבא יבשתי המאיים על גבולות המדינה – יצרו תחושה ש"בעידן הטילים לשטחים שולטים אין יותר חשיבות צבאית", וניתן לסמוך על ערובות בינלאומיות.
במהלך אותה תקופה, ובמקביל לברית נאט"ו, צה"ל החל לצמצם את הכוח היבשתי שלו, בתהליך שאותו השלימו איזנקוט וכוכבי ב־2020 בפירוק חטיבת השריון ה־22 במניין החטיבות המשוריינות שפורקו. זאת, בנוסף לעוד עשר מפקדות ברמת גיס, אוגדות משוריינות, אוגדות וחטיבות הגמ"ר.
זאת ועוד, לאחר דיכוי שלטון האחים המוסלמים במצרים, החל הנשיא א־סיסי בהשקעות עתק בצבא מצרים, שהפכו אותו לצבא ה־11 בגודלו בעולם, בעת שישראל נדחקה למקום ה־21. האלוף עמוס גלעד אמר באחד הראיונות המשודרים, שרוסיה העירה בפלישתה לאוקראינה את הפגר של ברית נאט"ו. ומי יעיר מתרדמת המתים את תפיסת העולם של מערכת הביטחון וצה"ל?
ואם חלילה יתחולל התרחיש הגרוע ביותר ונצטרך להתמודד במלחמה רב־זירתית הכוללת את מצרים, איך ואת מי יוכלו שר הביטחון בני גנץ ורא"ל כוכבי להעמיד בנגב הכבוש בידי הבדואים, מול האויב העוצמתי החמוש בסד"כ דמיוני של דיביזיות משוריינות בחימוש המערבי והמזרחי המתקדם ביותר, בחטיבות קומנדו המונחתות משתי נושאות מסוקים בחופי הים התיכון, במטוסי קרב אמריקאיים ואירופיים, בביצורים ובאחסנה צבאית של תחמושת ודלק שנבנו בכל חלקי סיני, כולל האזור המפורז הסמוך לישראל?
ממשלת ישראל עוסקת בימים אלה בחקיקה פנסיונית של "מענק הרמטכ"ל". היא לא עוסקת, ולו בניסיון מינימלי, להכין את חיל המילואים היבשתי שלה, שלא התאמן שנים רבות ושאמצעי הלחימה שלו לא מספיקים אפילו כדי להגן על יישובי גבול הצפון. בה בעת בונה צה"ל על פינוי היישובים כחלק מתפיסת הביטחון הכושלת שלו, שעמה הוא אמור בשבועה להגן על יישובינו ולא לברוח מהם. חבל שאין לנו היום מנהיג כוולודימיר זלנסקי.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים