ימים לא פשוטים עוברים על אנשי משרד החוץ ואנשי “נתיב”, שעל רקע המלחמה באוקראינה, צריכים לחלץ משם ישראלים ויהודים בעלי זכות עלייה לישראל. המלחמה נוראית, היא מלאה בזוועות, ויצרה גל של כמיליון פליטים. בעקבות כך, האתוס של ישראל כמדינת מקלט לעם היהודי - נכנס להילוך גבוה.
אלא שכרגיל, מדינת ישראל נתפסה לא מוכנה למשבר, וכיום נראה שהיא אינה מוכנה לקלוט את רבבות העולים שמגיעים וצפויים להגיע ארצה בימים אלה. מערך הקליטה של מדינת ישראל כבר מזמן איננו מתפקד. על פי פרסומים בעבר, הסוכנות היהודית מכרה, בין היתר, מרכזי קליטה, שחלקם נתרמו לה, ושהוקמו למטרה זו, על מנת לכסות חובות ולשלם פנסיה לעובדיה. בנוסף, מערכים שהוקמו בשנות ה־90 על מנת לטפל בעולים נסגרו או יובשו תקציבית.
הסממן הבולט ביותר בעיניי לחוסר המעש של המדינה והפוליטיקאים הוא ועדת העלייה והקליטה בכנסת, שחשובה גם בימים שבהם אין מלחמה, אך בימים כאלו אמורה לעבוד ללא הפסקה. החברים בה אמורים לפקח על פעילות הגופים האמונים על הקליטה ולדרוש תקצוב לפעולות הקליטה הנדרשות. אלא שמאז כינון הממשלה הנוכחית, זו טרם קמה.
אנו עשויים לעמוד כעת בפני גל עלייה. במהלך החודשים הבאים צפויים להגיע ארצה עשרות אלפים מיהודי אוקראינה וגם מיהדות רוסיה. ועדת העלייה והקליטה יכלה למשל לעסוק בשאלת הדיור של אותם עולים בימים של עליית מחירי השכירות ומחסור חמור של דירות בישראל. בשנות ה־90 שוכנו אלפי העולים במחנות קרוואנים. אולי גם כעת נדרש פתרון זמני כזה? לאן יגיעו אלפי הקשישים העולים שחלקם זקוקים לטיפול צמוד? האם יש מספיק מורים ואולפנים מוכנים לקליטה של עוד אלפי תלמידים בבת אחת? שאלות אלו ורבות אחרות צריכות להעסיק בימים אלו את משרדי הממשלה והפוליטיקאים העומדים בראשם. אך במקום זאת, אנו עסוקים בשאלה אם לגנות או לא לגנות את רוסיה.
שנים רבות לקח לעולי שנות ה־90 למצוא את מקומם בארץ. כולי תקווה כי העולים הטריים שבאים מחוסרי כל למדינה חדשה לא יצטרכו גם כן לחוות קשיים אלו. זוהי אחריות שלנו כחברה בישראל לדאוג לכך.
הכותב הוא פעיל ויזם חברתי, עמית בבית יוצר ישראלי של "פנימה"