הניטרליות המביכה של ישראל בנוגע לפלישה לאוקראינה מעלה את השאלה: איפה המוסר שלנו?

בזמן הקרוב צפוי להיחתם הסכם הגרעין החדש בין איראן למעצמות, שמחזק את התזה שתמו ימי התום בעולמנו, ושהעולם החדש של ימינו מבוסס על אינטרסים בלבד. ארצות הברית ואירופה, שהותירו בימים אלה את אוקראינה מדממת וחרבה בזרועות הדוב הרוסי, הן גם אלה שהולכות כנראה לוותר לאיראן, מחוללת הטרור הגדולה ביותר בעולם, שפועלת ללא לאות להשגת נשק גרעיני כדי לאיים על מדינת ישראל ועל כל מי שלא יישר איתה קו. כל זאת בעיניים פקוחות שרואות ויודעות שאיראן לא עמדה בהתחייבויות הקודמות שלה, ושהיא מהווה איום קיומי לא רק על מדינת ישראל, אלא גם על שכנותיה, המדינות הסוניות, שאינן סרות למרותה.

ההתנהלות של האמריקאים והאירופאים לנוכח הפלישה הרוסית לאוקראינה מתרחשת רק מתוך שיקולים אינטרסנטיים ברורים. הראשון שבהם הוא שהאמריקאים לא רוצים להסתבך במאבק צבאי עם הרוסים. השני הוא חשש להיחלש במאבק הכלכלי שהאמריקאים מנהלים מול סין. השלישי הוא שיקול פנימי: הנשיא ביידן חרד מפיחות נוסף במעמדו ההולך ופוחת. האירופאים מצדם זקוקים לגז ולדלק הרוסי. לכן אף שהם חוששים מאוד מההשתלטות הרוסית, הם מסתפקים בתמיכה מילולית ובסיוע הומניטרי.

באופן טבעי, כשתתקבל ההחלטה על הסכם הגרעין החדש, תישמע זעקה גדולה מצדה של מדינת ישראל נגד ההחלטה המסוכנת הזו שמאיימת על קיומה. אבל ההתנהלות של מדינת ישראל כלפי הפלישה הרוסית לאוקראינה, ובעיקר היחס של ממשלת ישראל כלפי אוקראינה ופליטיה, הופכים אותנו לכאלה שאינם שונים מהאירופאים והאמריקאים: אנחנו פועלים מתוך אינטרסים, ובעיקר שוכחים שאנחנו עם שעבר שואה נוראה, ולכן חייב להגיב ולהתנהג אחרת מכל העמים. מי שזועק זה 80 שנה נגד אלה שלא נקפו אצבע כנגד השואה וטבח מיליוני יהודי אירופה, לא יכול להתעלם ממצבם כיום של מאות אלפי הפליטים האוקראינים.

ב־1979, בתום מלחמת וייטנאם, כשאלפי וייטנאמים נמלטו מווייטנאם, ראש הממשלה דאז מנחם בגין המנוח הורה לפתוח את שערי המדינה בפני הפליטים הללו, שחיים בינינו היום. ואילו כיום הניטרליות המביכה שממשלת ישראל נוקטת בכל מה שקשור לפלישה הרוסית – מציפה את השאלה: איפה המוסר שלנו? עם איזה דגל נתייצב עכשיו מול החלטת המעצמות ואירופה כאשר ייחתם הסכם הגרעין עם איראן? בשעה שאנחנו פועלים כמו עמים אחרים מתוך אינטרסים ושיקולים פנימיים, אין לנו זכות להלין על האמריקאים והאירופאים, כיוון שגם אנחנו הפכנו להיות כמו כל העמים. גם בחשש שלנו מעימות עם רוסיה - אין כדי להצדיק את ההתנהלות הזו. פוטין לא מתנהל מולנו בסוריה מתוך אהבה, כבוד או חלילה מדאגה שאיראן תאיים עלינו, אלא בוודאי יודע שיש ביכולותיה של מדינת ישראל לערער את שלטונו של אסד, בן חסותו.

מכאן שמדינת ישראל חייבת להציג עמדה ברורה וחד־משמעית נגד התוקפנות ופשעי רוסיה באוקראינה, ומאידך לפתוח לרווחה את שערי המדינה בפני כל פליט, בלי ערבויות וחשבונות. על זה נאמר: “זכור את אשר עשה לך עמלק”.