לא צריך לסיים את האקדמיה הצבאית בווסט פוינט כדי להבין שחרף גבורת האוקראינים, סיכוייהם למנוע את כיבוש ארצם על ידי המסות האדירות של חיילי הצבא הרוסי דומים לסיכויי הפרשים הפולנים שהסתערו בכידונים שלופים מול הטנקים של גודריאן ורומל. מנגד, לא צריך להיות פרופסור לכלכלה כדי להבין שרוסיה תתפורר נוכח חרם מוקפד ואמיתי מצד המערב. בגבור הלחץ הכלכלי, תיתכן ברוסיה התקוממות רבתי שתשטוף את הרחובות, תוליד מנהיגי מהפכה ותהפוך את פוטין לאסיר נוסח צ'אושסקו.
מתוך שתי תובנות אלו מבצבצת לה המסקנה הבאה: יש מלחמות שגם אם אהדתנו נתונה בהן לצד זה או אחר, מוטב לנו שלא יגיעו לידי הכרעה ברורה. מלחמת רוסיה־אוקראינה היא אחת מהן. כל תסריט שיקרב אותנו לאביב רוסי ולהדחה של פוטין, או מנגד יוביל לכיבוש אוקראינה על ידי הצבא האדום – הוא טריגר למלחמת עולם שלישית.
כל יום שעובר ללא הסכם שורף עוד גשרים ודוחק את גבו של פוטין אל הקיר. נשיפת בית הדין הבינלאומי בהאג בעורפו והקולות הגוברים מבית להחליפו – עלולים לפתות אותו להגדיל את ההימור על עתיד האנושות ולאתגר את המערב עם הירושימה ונגסקי תוצרת רוסיה. האם במקרה כזה ימהר המערב להגיב בעוצמה דומה, או שמא יבחרו מנהיגיו לנהוג כמבוגר האחראי כדי להימנע משואה גרעינית? התשובה לשאלה זו לוטה בערפל.
פוטין אדם רציונלי ושחקן פוקר מצוין. הוא מבין שגם ביידן, ג'ונסון ומקרון, בדיוק כמוהו, לא יכולים להרשות לעצמם תבוסה מוחלטת. מאזן האימה פועל לשני הכיוונים. לכן, חרף הטונים הגבוהים והצורמים של האיום הגרעיני, פוטין מנסה לחשב מסלול מחדש. אינדיקציה לשינוי שחל בעמדת רוסיה ניתן למצוא דרך מעקב יומיומי אחרי התבטאויות הדוברים הרוסים ופרשניהם דוברי הערבית בערוץ אל־ג'זירה. השינוי הבולט ביותר הוא היחס לנשיא זלנסקי. בתחילת המלחמה הוא זכה ליחס של שחקן טלוויזיה שהגיע לתהילה פוליטית בטעות. הגישה הייתה מזלזלת, בנוסח "הוא יברח תוך יום־יומיים". המוזיקה והטון השתנו, ועכשיו זוכה זלנסקי להכרה כנשיא הנבחר והמוכר של אוקראינה.
אם בתחילת המלחמה זלנסקי היווה מטרה ראויה, הרי שלמרבה הפרדוקס, המשך חייו ושלטונו הפכו לאינטרס רוסי. זלנסקי יצר לעצמו מעמד של מנהיג שהחלטותיו יהיו מקובלות על האוקראינים. הוא האיש היחידי שיכול להוביל להבנות מדיניות ולהסכם עם רוסיה, שיציל את פוטין מחציית נקודת האל־חזור, שמעבר לה מצויים מנהיגים שאות קין הוטבע על מצחם.
עם זאת, חשוב לומר שאלו שרואים בפוטין היטלר חדש, טועים טעות כפולה. פוטין אינו קרוב להיות היטלר ואפילו לא סטלין. על כל מגרעותיו, הוא רחוק ת"ק פרסה מחבורת המטורפים שהשתלטה על גרמניה. הוא תוצר מובהק של הקג"ב, וכל מי שצפה בסוכני החרש הרוסים בסדרות כמו "האמריקאים" ו"הסוכנות", יודע שהם אומנם חסרי מעצורים ורוצחים בלי הנד עפעף, אבל עושים זאת רק כשאין ברירה.
המטרה: טאיוואן
את המשבר הנוכחי יש לראות בהקשר כולל של היחסים הבינלאומיים שהתפתחו לאחר נפילת ברה"מ. מתחילת דרכו כנשיא רוסיה, פוטין לא הבין מדוע בהזדמנות החגיגית של נפילת ברה"מ חייבת רוסיה לוותר על אינטרסים לאומיים ארוכי טווח. התחושה הייתה שהמערב מנסה לשמר את המלחמה הקרה על אש קטנה על ידי בידודה משכנותיה.
רוסיה הבליגה על ההשפלה של אי־קבלתה למועדון המדינות "המקובלות", עד אשר ב־2008 נשיא גיאורגיה מיכאיל סאקשווילי הלך צעד אחד רחוק מדי והתגרה בה בהפעילו כוח צבאי נגד חבל דרום אוסטיה, המאוכלס ברוסים שהכריזו על עצמאות. בתגובה, פלשה רוסיה לגיאורגיה.
חשוב רק להזכיר שהיה זה בימים שבהם פוטין לא שימש כנשיא רוסיה, אלא כראש ממשלה תחת הנשיא דימיטרי מדבדב. מיד עם כניסתו של מדבדב לתפקיד הוא הכיר במובלעות הרוסיות באוסטיה, ואף העניק אזרחות רוסית לתושביהן. יחד עם זאת, הוא מיהר להגיע להסכם עם הנשיא הצרפתי סרקוזי ולהסיג את צבאותיו משטח גיאורגיה.
הזרעים למשבר הנוכחי נטמנו ב־2014, עם הדחת הנשיא האוקראיני הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ'. בתגובה הודיע פוטין, שחזר לנשיאות ב־2012 אחרי הפסקה בת ארבע שנים, על תמיכת רוסיה בהחלטת תושבי קרים להצטרף לרוסיה. אומנם מנהיגי האוכלוסייה הרוסית בקרים הכריזו על משאל עם לא חוקי, אבל עדיין, רוב עצום של 95% מהתושבים תמך בהסתפחות לרוסיה. צריך גם לזכור את הרקע המלאכותי להעברת קרים מרוסיה לאוקראינה ב־1954, כמתנה שמנהיג ברה"מ דאז, ניקיטה חרושצ'וב האוקראיני, העניק למולדתו לרגל חגיגות השנה ה־300 לאיחודה עם רוסיה.
מטרתו של פוטין היא לא בהכרח "רוסיפיקציה" של אוקראינה – אלא "ביילורוסיפיקציה". כלומר אוקראינה עצמאית, ההולכת אחרי רוסיה כמו תשע רפובליקות דוברות רוסית מתוך ה־15 שהרכיבו את ברה"מ. במסגרת הסכם כעת הוא יסתפק בפחות. הוויכוח הוא על כמה פחות.
רוסיה ואוקראינה יכולות להגיע להסכם שכל הצדדים יכולים לחיות איתו בשלום. הוא יכלול הכרזת ניטרליות מדינית והתחייבות אוקראינית לא להכניס צבא לשתי הרפובליקות הרוסיות במזרחה שהכריזו על עצמאות ב־2014. ייתכן כי זלנסקי יידרש להציע עוד כמה סוכריות, כמו צירוף האופוזיציה הפרו־רוסית לממשלתו, וקיום משאל עם מוסכם בקרים בתוך חמש שנים.
הסכם כזה נחוץ לעולם כאוויר לנשימה. האלטרנטיבה היא כיבוש אוקראינה. ההיחלצות הכלכלית של המערב למען אוקראינה היא תנועה בלתי צבאית על שולחן החול העולמי, שמטרתה הישירה היא לחסום את התוקפנות הרוסית. אך המטרה האסטרטגית העקיפה של מדינות המערב היא לא באמת רוסיה. אם אוקראינה תיפול, יהיה בכך אות לסין שהיא יכולה לפלוש לטאיוואן, ללא חשש של ממש מתגובת המערב. זהו קו עימות הרבה פחות נוח וצפוי, שעלול להידרדר בקלות למלחמת גוג ומגוג עולמית.
הסכנה הזו הולידה שתי תגובות מיידיות: במישור היחסים הבינלאומיים, הידק המערב מחדש את חישוקיה של נאט"ו. במישור הפנים־אמריקאי, הושגה הסכמה מקיר לקיר בבתי המחוקקים להטלת חרם נפט וגז על רוסיה. ארה"ב המקוטבת והמשוסעת איחדה שורות לאקט שאמור להיות הקש שישבור את גבו של הדוב, משום שהמשך קיומה העצמאי של אוקראינה הוא הערובה הטובה ביותר למניעת פלישה סינית לטאיוואן.
הסינים, בניגוד לאינטרס הרוסי המוגבל באוקראינה, שואפים לספח את טאיוואן, והמלחמה הזאת תהיה קשה משמעותית. האמריקאים, המחויבים לשמירה על שלום טאיוואן, לא יוכלו להפקיר את הזירה לסינים. הבלגה משמעה איבוד אמינותה ומעמדה הבינלאומי כמעצמה עולמית. כך שהרבה עיניים מלוכסנות עוקבות בדריכות אחר הנעשה באירופה. שריר של ארה"ב נגד פוטין הוא מתבקש במינון הנכון כהצלפה אלכסונית לסין.
צריך רק לקוות שהמינונים יהיו חכמים, כדי שלא ייווצר מצב שבו ניסיון למנוע מלחמת עולם שלישית כתוצאה מפלישה של סין לטאיוואן יסתיים במלחמת עולם שלישית שתתחיל באירופה, מאיום מוגזם על שלטונו של פוטין.