בישראל קיימת רשות שלטונית הקרויה רשות האוכלוסין וההגירה ומקום מושבה הוא בתוך משרד הפנים. אבל היא לא הוקמה כאגף בתוך המשרד, אלא כרשות העומדת בפני עצמה; מה שמצביע על תוספת של עצמאות חשיבתית ויותר עצמאות בהפעלת כוח שלטוני. רשות זו שוקדת על עבודתה ממניעים שהיא רואה אותם בוודאי כמניעים לגיטימיים לחלוטין ועל סמך עקרונות מוצקים שגיבשה מאז היווסדה. בהתמדה היא גם עלולה להפוך את מדינת ישראל ממדינה שערכיה הם של מדינה יהודית ודמוקרטית למדינה שערכיה הם של יהדות גזענית.
אני מניח שמה שקובע את צורת ההתנהלות של רשות זו הוא הרצון לשמור ככל האפשר על רוב יהודי מכריע ומוחלט במדינת ישראל; אבל אסור שמטרה זו תושג תוך ויתור על הערך הבסיסי ביותר שאנו קוראים לו רגש אנושי כלפי הזולת, ובוודאי שלא בדרך הצובעת את ישראל בצבע של מדינה גזענית חסרת פשרות.
לאחרונה תיארה מירב ארלוזורוב בעיתון "דה מרקר" כיצד אנו מתייחסים לעובדים הזרים בישראל - שהם מאוד חיוניים לנו גם כדי לתת שירותי סיעוד לציבור הקשישים וגם כדי לשמור על החקלאות והבנייה - ונראה שיש פה בעיה עמוקה מאוד. נראה בעליל, לאחר שורת מקרים שפורסמו, שרשות האוכלוסין וההגירה לא יודעת כיצד לשמור על הערכים הבסיסיים ביותר של רגש אנושי. לפי הפרסומים, רשות האוכלוסין עמלה לגרש מישראל נשים עובדות יחד עם ילדיהן שנולדו כאן בישראל. היא אפילו מגלה דאגה שנשים הבאות לעבוד בישראל לא חלילה יהרו את ילדיהן כאן. לשיא של אטימות הגיעה בעיניי רשות האוכלוסין, והפעם גם בתמיכת מערכת המשפט, במקרה של קולטידה ובתה דניאל. הרשות רצתה לגרש ילדה בת 7 שנולדה לאב ישראלי שנפטר ואמא זרה.
בימים אלה אנו חווים את תופעת הפליטים המגיעים אלינו מהמלחמה הנוראה המתחוללת באוקראינה. מיד אנו מבחינים בין פליטים יהודים לפליטי מלחמה שאינם יהודים. לפליטים יהודים אנו קוראים מהגרים הזכאים לאזרחות על פי חוק השבות, ולאלה שאינם יהודים אנו קובעים תנאים המכבידים על עצם הכניסה לישראל - בתחילה דרישת ערבות כספית, שבוטלה מאז, ומגבלות על תקופת השהייה; ועכשיו כהחלטה מתקנת הקצבה כמותית של 25 אלף איש?; 20 אלף קודם תחילת המלחמה באוקראינה ו־5,000 לאחר פרוץ המלחמה.
יש כבר שני מיליון פליטי מלחמה אוקראינים, והמספר עולה, ומתוכם ישראל תקלוט 5,000. מוטב היה שהחלטה מתקנת זו לא הייתה מפורסמת כלל. נכון, לפליטים אלה יש גם ארצות אחרות לברוח אליהן. אבל הבה נחשוב מה אנחנו באמת עושים. פליטים מאוקראינה מגיעים כיום, בתחנה הראשונה, אל כמה מארצות אירופה כמו מולדובה, רומניה, פולין, הונגריה. ארצות אלה אינן מסרבות לקבל פליטים על שום שהם יהודים; הן לא אומרות להם: לכו לישראל. אבל בישראל דוחים פליטים שאינם יהודים. אם אחת מארצות אירופה הייתה מסרבת לקבל פליטים על שום שהם יהודים, היינו מקימים קול זעקה כנגד האנטישמיות הגואה, אבל זה בדיוק מה שאנו עושים היום במהופך.
קיימות סיטואציות בהיסטוריה האנושית אשר בהן אסור להפלות בין אדם לאדם על פי מוצאו הדתי או שייכותו הלאומית. העובדה שפליטים מאוקראינה, שהגיעו לשערי ישראל, אולצו לחזור לאירופה או יצטרכו לחזור לאירופה, צריכה לעורר בנו צמרמורת וזיכרונות קשים כשאול. אני נזכר בסיפורו של הדיפלומט אבי פזנר. הוריו החליטו לברוח באביב 1939 מהעיר דנציג לשווייץ, אך שווייץ סגרה שעריה בפני יהודים, ובפועל הפקירה אותם למות בידי הנאצים. במקרה של פזנר, שהיה אז תינוק בן שנתיים, רק הנחישות והתעוזה של אמו הצילו אותם אף שלא הורשו להיכנס לשווייץ.
אני לא מכיר את מערכת היחסים בין שרת הפנים איילת שקד לבין הפקידות הבכירה של רשות האוכלוסין וההגירה. אני מניח שהפקידות הבכירה מגייסת את מיטב שיקוליה וטעמיה להסבר מדוע היא נוהגת נכון בניגוד לקו האנושיות, ועל אף הדימוי הבעייתי שהיא מעניקה למדינת הלאום היהודי. הם בטח משוכנעים בצדקת דרכם. ושלא נטעה, לפקידות הבכירה השפעה גדולה מאוד על החלטות השרים.
הבה נחשוב לרגע על אמא אוקראינית לא יהודייה, העומדת ימים בשיירה בקור המקפיא עם תינוק בן שנתיים בידיה, כשבתוך שיירה זו מסתובבים נציגי מדינת ישראל ושואלים: האם אתה יהודי או האם אתה ישראלי? ומושיטים עזרה רק ליהודים או ישראלים. אם ממשלת ישראל הייתה מסתכלת על המדיניות שלנו כיום בעיניים אנושיות ולא על פי אמת מידה המבדילה בין לאום ללאום ובין דת לדת, היא הייתה יודעת כיצד לפעול נכונה.