הזהירות של ממשלת ישראל במדיניותה כלפי רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה מעוררת תרעומת אצל עיתונאים, אינטלקטואלים וכו’. אלא שהקריאות הפשטניות המלוות בצדקנות שנשמעות בארץ, ולפיהן עלינו “להיות בצד הנכון של ההיסטוריה”, חושפות בורות היסטורית ורלטיביזם מוסרי.
להיסטוריה אין צד נכון והיא איננה פועלת על פי צווים מוסריים, אלא אם שותפים לאמונה המרקסיסטית בדטרמיניזם היסטורי המוביל לשלטון המעמד הכללי – הפרולטריון. אך זהו גן העדן המרקסיסטי, שאפשר להגיד בביטחון שהכזיב.
אם נרצה או לא נרצה, את ההיסטוריה כותבים המנצחים במאבקים ובמלחמות. אלו המשיגים ניצחונות אינם בהכרח הצדיקים. גם המאמינים באלוהים שבינינו יודעים שיש תקופות של הסתר פנים שבהן אין מעורבות שמימית, ועולם כמנהגו נוהג.
ההיסטוריה הייתה ודאי נראית אחרת אם היטלר היה משקיע את מרצו וכספו בבניית פצצת גרעין. האפשרות הזאת הייתה סבירה, ומזלנו שלא התרחשה. כמו כן, נכונה האמרה שאת הניצחון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה יש לזקוף לחברת ג’נרל מוטורס התועלתנית אשר התארגנה למופת לייצור מכונות מלחמה. אין שום עדות לשיקולים מוסריים בסיפור הזה.
האם רצוי להיות בצד של המנצחים? בוודאי. האם כבר יודעים מי המנצח בעימות בין מנהיג רוסיה פוטין לבין מנהיג המערב הנשיא ביידן? בכל מקרה ישראל הודיעה על היצמדותה למערב, ואף הצביעה בעד גינוי רוסיה באו”ם, למרות שהמערב שגה כאשר התעלם מצורכי הביטחון של רוסיה בהרחבת נאט”ו.
ההתנפלות על הממשלה, על שהיא לכאורה לא נמצאת “בצד הנכון של ההיסטוריה” היא תמוהה. איך אפשר להקל ראש בעובדה שרוסיה יושבת בגבול הצפוני של ישראל, ואנו זקוקים לשיתוף הפעולה שלה כדי להלום באיראן שמהווה סכנה קיומית?
הערוץ הפתוח עם מוסקבה הוא שאפשר את מהלך התיווך בין רוסיה לאוקראינה. למדינה לא קל לתמרן בין אינטרסים שונים ובין העדפות מוסריות שהן לעתים סותרות. המבחן הוא תמיד בתוצאה; אם התוצאה היטיבה עם הישות הפוליטית או לאו. גם בדיעבד לא תמיד הדברים מתבררים.
הצו המוסרי העליון של אומה הוא לשרוד בתוך הג’ונגל הבינלאומי שסובב אותה. בניגוד לפרט, אין לאומה זכות מוסרית להתאבד. אין אומה רשאית להמר על עצם קיומה.
לכן ההיסטוריה היהודית, שנכתבה על ידי השורדים של האימפריה הרומית, זוכרת לטובה את רבן יוחנן בן זכאי, שערק מהמלחמה נגד הרומאים וביקש את יבנה וחכמיה. האם החלטתו הייתה התגלמות המוסר? לא בטוח, אבל הוא הציל את העם היהודי מהכחדה.
תרומתו הגדולה של מקיאוולי הייתה התובנה שאין לצפות ממדינה שתנהג במערכת הבינלאומית כפי שכומר ראוי שינהג כלפי צאן מרעיתו. אנשים פועלים במסגרות אנושיות שונות על פי כללים המתאימים לאותה מסגרת.
במשפחה אנו מצפים שחברי המשפחה יגלו אלטרואיזם צרוף וידאגו אחד לשני. אך האם, לצורך השוואה, יעלה על הדעת שאוניברסיטה תראה בעין יפה עזרה לנבחן מידי חברו הטוב? במישור הבינלאומי, טובת המדינה היא המדריך להתנהגות רצויה. דעתם של שומרי המוסר למיניהם היא שיקול משני.
הכותב הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)