הישר מהכנסת נחתנו ביום שלישי בערב בקישינב, מולדובה. הצטרפתי למשלחת איחוד הצלה בשטח, יחד עם סטודנטיות וסטודנטים ישראלים שבאו לעזור בתרגום.
מבית הכנסת של הקהילה היהודית, יצאו ארבעה אוטובוסים עמוסים בפליטים, בשיירה לרומניה כדי לעלות על טיסה לישראל. רוב הפליטות הן נשים, יחד עם ילדים ולפעמים גם כלבים וחתולים, נשים שכרגע כל רכושן בחיים הוא לכל היותר מזוודה אחת.
דיברתי עם אחת הנשים שסיפרה שהגיעה מקייב, שהסתגרה ימים שלמים יחד עם המשפחה שלה במרתף בלי חימום, חשמל וכל אמצעי תקשורת, לפני שיכלו לצאת לגבול. גיסתה נשארה שם כי לא רצתה לצאת בלי בעלה, שנשאר באוקראינה להילחם.
במעבר הגבול, משפחות שלמות, בדרך כלל ללא גברים שנשארו באוקראינה (על מנת להילחם או כי אסרו עליהם לצאת), חוצות את הגבול למולדובה עם הבגדים לגופם. תמונות קורעות לב של אנשים מבוגרים שמתקשים לעמוד, אמהות עם תינוקות וילדים שמחזיקים בובה, בקור של 1- מעלות.
בגבול ממתינים גברים שעות על גבי שעות, שמציעים לנשים שמגיעות לבד הסעה, שלא ברור אם היא מגיעה למקום מבטחים. דאגנו ללוות כל אישה לתוך השאטל למחנה הפליטים כדי שלא תגיע בטעות לשום מקום אחר.
מחנה הפליטים שביקרנו בו, היה אולם גדול עם עשרות מזרונים על רפסודות שנפרסו על הרצפה. כל אחד מקבל כרית, שמיכה, תה חם וארוחה. יש פינת משחקים מאולתרת על רפסודות.
בין כל האנשים מצאנו את מיקולה צ׳רני, אזרח ישראלי שבתו עלתה לארץ ומשרתת בצבא. מיקולה סיעודי לחלוטין, ישן כבר לילות שלמים על מזרן על הרצפה. בתוך כל הכאוס נציגים של ארגון עליה אמרו לו שאין לו איך לעלות לארץ בגלל נכותו. גרושתו איתו מטפלת בו, ובגלל שהם לא נשואים אין לה זכות לעלות לארץ. מיד הבנו שזה אדם שצריך מיד חילוץ ממחנה הפליטים שהתנאים בו ממש לא התאימו לאדם שהוא נכה סיעודי.
סידרנו לו מקום על הטיסה למחרת לישראל. במקביל פניתי ללשכת השרה שקד כדי להשיג אישור לגרושתו להגיע לארץ כדי שתוכל להמשיך לדאוג לו. תוך 45 דקות כבר היה בידנו אישור בשבילה. הם הראו לנו את הסידור בעברית וסיפרו לנו בדמעות של אושר שהם התפללו בבוקר שמישהו יגיע לעזור להם.
גם טניה מחכה בישראל לאמה. כבר שבועיים שאמה נמצאת במחנה הפליטים. רק אחרי שהגענו עם איחוד הצלה, הצלחנו לסיים את הליך ההגעה שלה לארץ והיא אתנו על הטיסה לישראל.
איחוד הצלה ורב הקהילה היהודית פנחס זלצמן מפעילים מבצע מופתי מתוך החמ״ל בבית הכנסת הקטן בקישינב. יום יום יוצאים למחנות הפליטים ולמעברי הגבול, בנחישות ישראלית שאין שנייה לה, לסייע לכל מי שצריך ולהביא לישראל את כל מי שאפשר, לרבות בעלי מוגבלויות, תינוקות, קשישים ואפילו חיות מחמד. נלחמים על כל אחד ואחת. אנחנו הצטרפנו אליהם במשימות.
במקביל מתנהל מאבק מרשים, אך מתוקשר הרבה פחות, במסדרונות הבירוקרטיה המולדובית, לקבל אישורים להכניס טונות של ציוד הומנטרי ולקבל אישורים להמריא מתוך שדה התעופה שלמעשה ברובו סגור.
עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לסייע בעת הזו לאותם פליטים ופליטות הנמלטים מתופת המלחמה. מדינת ישראל חזקה מספיק ויכולה לסייע לאותם ואותן נשים ואנשים להתאקלם בישראל עד שיעבור הזעם.
הביא לפרסום: אריק בנדר