כמו רבים, שבתי אתמול ממסע ההלוויה גדוש ההמון של רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל. כמוהם, חזרתי מהורהר. צעדנו שם כמה מאות אלפי בני אדם, אבל בכל זאת הייתה תחושה מסוימת של בדידות. כל אחד היה מכונס במחשבותיו ועטוף בהרהוריו, מנסה לעכל את המציאות תוך כדי פילוס דרך בתוך ההמולה, ובעיקר להבין את חלקנו בתוך המציאות הזאת. השאלות שמתלוות אל מסע ההלוויה, כך נדמה, נוגעות גם לאנשים שבחייהם נמצאים הרחק מהעולם החרדי והדתי. וגם התשובות.

על פניו, רבי קנייבסקי לא היה מנהיגם הרשמי של רבים מהנוכחים בהלווייתו. היהדות החרדית מחולקת לאינספור זרמים, חצרות וקהילות, שלכל אחד מהם מנהיגים ורבנים משלו. רבי חיים קנייבסקי היה מנהיג ליטאי, חלק ממשפחה רבנית מיוחסת שרבים ממנה הנהיגו את הציבור הליטאי לאורך השנים. לכן החיבור אליו מצד אנשים שאינם נמנים עם ציבור זה לא תמיד היה עמוק במובן הפיזי. באופן אישי, המפגשים שלי עם הרב הסתכמו בשני ביקורים - די קצרים יש לומר - שבהם הגעתי לביתו כדי להתברך מפיו. וזהו.

והנה עכשיו אני חוזר, לצד מאות אלפים נוספים שאולי חלקם גם חשים כך, מהלווייתו רווית הדמעות ואפופת היגון. והשאלה עולה מאליה: מה היה בו, ברבי חיים קנייבסקי, שהשפיע באופן כה משמעותי על כל כך הרבה יהודים ברחבי העולם? מה גרם להם לעזוב את כל עיסוקיהם ביום בהיר אחד, להכריז על "ביטול מלאכה", להיטלטל בדרכים ולהידחק בין ההמונים כדי ללוות אדם אחד בדרכו האחרונה? מה הוציא מאות אלפי בני אדם מהבית וגרם להם לחסום את כל גוש דן? מה הניע אנשים שמעולם לא פגשו אותו במציאות להתייצב בהלווייתו ולדמוע?

ההסבר לכך מוכרח לכלול שתי תחושות בולטות ששררו לאורך ההלוויה. מצד אחד: עצב עמוק. אובדן שקשה לתאר במילים. תחושה של משהו כביר שהיה ואיננו, למרות שהקרבה היומיומית אליו הייתה לכאורה רחוקה. גם אנשים שמשתייכים לזרמים אחרים, חשו תמיד שהשפעתו התורנית ומצודתו הרוחנית אינן מוגבלות לאזורים מסוימים. כל יהודי ידע שביתו מהווה כתובת לכל שאלה, התלבטות ופורקן ברגעי שמחה ועצב. ועכשיו זה איננו.

ומצד שני: תחושת גאווה. כן, גאווה. לא מעוצמת התמונות שמשדרות את נחילי האדם המשתרכים לאורך רחובותיה של העיר בני ברק, גם לא מרעשי המסוקים שחגו מעל המוני האדם ואלפי השוטרים שלקחו חלק באבטחת האירוע, אלא מהאמירה הנוקבת שיצאה מהמקום הזה. אמירה שאומרת: הנה, גם בדור שסוגד לחיי ראוותנות ועושר, בעידן של בלבול ואובדן ערכים, בעולם שמלא בהערצה לאלילי הכוח והכבוד, עדיין יש מספר גדול מאוד של אנשים שמצהירים מהם הדברים שחשובים להם באמת. מהם הדברים שבשבילם עוזבים עיסוקים, סוגרים חנויות, מקפלים את האגו ובאים לחלוק כבוד אחרון לרב גדול בישראל שמייצג בעיניהם את הערכים החשובים של החיים.

נכון, בחיים קשה שלא להיסחף לנהייה אחר ריגושי הזמן. כמעט בלתי אפשרי לקרוא תיגר על המרוץ העולמי להשגת מעמד ויכולת כלכלית. אבל פתאום יש רגע דרמטי בחיים שבו הכל עומד מלכת ויוצאת הצהרה שקטה בעלת חשיבות משמעותית. היא חושפת מה באמת חשוב לאנשים מאחורי מסיכות יומיומיות של ריגושים ומרדף בלתי פוסק אחר הנאה. היא מגלה למה כל אחד מהם היה רוצה בלבו להיות הכי קרוב. מה הוא היה רוצה שילדיו יהיו. באילו חיים הוא היה רוצה לבחור.

בהלוויה של רבי קנייבסקי השתתפו אנשים מכובדים לצד פשוטי עם, עשירים מופלגים יחד עם קשי יום, בעלי השכלה אקדמית במקביל לאברכים תורניים. חרדים וגם הרבה שאינם. כולם נכחו שם בהצהרה משותפת שמרכינה את ראשה בפני תלמיד חכם גדול, מקדשת את המורשת היהודית ושואפת ללמוד מדרכיו שהותירו בעולם ערכים של פשטות, צניעות וגדלות נפש.

הנכסים הפיזיים שהשאיר דלים ומועטים. הם מסתכמים בדירה ישנה, ערימות ספרים משומשים וסטנדר עץ פשוט. מנגד, נכסי הרוח שהותיר יכולים לפרנס דורות של אנשים. הם מה שהעם היהודי תמיד היה - נושא את בשורת הרוח וקורא תיגר על אלילי הזמן התורנים. בימינו זו אמירה כבדת משקל ואפילו מרתיעה, אבל בהחלט לא מזיק להיות קשובים לה. לדעת לפנות גם לה מקום בתוך הטירוף של החיים.