"ביטול תרבות" הוא השם שאנשי רוח ליברלים מדיסציפלינות שונות בארצות הברית נתנו למגיפה שמשתוללת בשנים האחרונות בארצם, של נידוי מרצים ויוצרים שאינם הולכים בתלם הפוליטי־תרבותי של השמאל הקיצוני ושעל כל התבטאות חריגה, כביכול, עלולים למצוא עצמם על כיסא נאשמים ציבורי, וללא פרנסה. איש האקדמיה, פרופ' ג'ון מקוורטר מאוניברסיטת קולומביה, מכנה זאת "האינקוויזיציה החדשה" ומשווה את התופעה לדת קיצונית.
עם כל ההבדלים, הפלישה הרוסית לאוקראינה הדביקה בתסמיני "ביטול התרבות" גם את מרחב התרבות הבינלאומי, וגורמים שונים קוראים לנידוי אמנים רוסים, להחרמת יצירות רוסיות ובמקרה אחד אפילו הציעו להשתלט על אוסף יצירות אמנות שמוזיאונים רוסיים השאילו לתצוגה בפריז. יש מי שטוענים שיש להעניש את רוסיה על מעשיה באוקראינה, אך גם אם מצדדים בגישה הזאת וגם אם נתעלם מהיבטים שונים, לעתים סותרים, לגבי שורשי המלחמה — נשאלת השאלה: מה לכך ולביטול כללי של התרבות הרוסית, אחת מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית בכלל?
רק למען ההשוואה: במלחמת העולם השנייה בבריטניה ובאמריקה (וגם בארץ ישראל) איש לא העלה על דעתו לא לנגן את המוזיקה של מלחינים גרמנים ואוסטרים כבטהובן, מוצרט ושוברט, ובבתי האופרה בלונדון ובניו יורק הועלו האופרות של ורדי ופוצ'יני ושל מלחינים איטלקים אחרים, כולל כאלה שסגדו למוסוליני, ואיש לא הציע להחרים אותם.
מי שנקטה גישה אחרת וראתה בתרבות ובאמנות על כל סוגיה קרדום לחפור בו מבחינה פוליטית ואמצעי לקידום, או ביטול, נושאים אידיאולוגיים וגזעניים הייתה גרמניה הנאצית ש"ביטלה" את כל התרבות של יוצרים ומבצעים יהודים ושל מי שלא הלכו בתלם של המשטר הנאצי. האם עולם התרבות יאמץ עכשיו את דרכה הנלוזה של גרמניה הנאצית? יש סימנים מדאיגים שאכן יש מי שחותרים לכך. במקומות אחדים הודיעו שהפסיקו לבצע יצירות של צ'ייקובסקי, וקונצרטים של פסנתרנים רוסים בוטלו במקומות שונים.
אמנים רוסים, כולל כאלה ששנים רבות מתגוררים מחוץ לגבולות רוסיה, נדרשים להצהיר הצהרות נגד ארצם, וחוזיהם של אחרים בוטלו גם אם הסתייגו מהפלישה לאוקראינה, כמו הזמרת אנה נטרבקו, שהושעתה על ידי המטרופוליטן אופרה בניו יורק, מעשה שנדב העצני (במאמר בעיתון זה) כינה, בדומה לפרופסור הנ"ל מאוניברסיטת קולומביה, "אינקוויזיציה". העצני מוסיף: "זו דרמה הממחישה עד כמה חופש הביטוי והליברליזם הם יחסיים, גם במדינות העולם החופשי". מנהל האופרה המלכותית הבריטית, אלכסנדר בירד, לעומת זאת הבהיר שלא יפלה לרעה אמנים רוסים.
לעתים הקולות שקוראים להחרמת התרבות הרוסית מעידים בעיקר על בורות. כך, למשל, ההחלטה של האופרה הפולנית הלאומית לבטל את העלאת האופרה "בוריס גודונוב" של מוסורגסקי, שנכתבה במאה ה־19 ומבטאת ביקורת נוקבת על המסורת השלטונית האכזרית ברוסיה, לצד כמיהה לחופש. המנצח הרוסי־יהודי סמיון ביצ'קוב, שעזב את רוסיה ב־1975, העיר על כך שדווקא צריך היה להעלות את האופרה עשר פעמים ביום (כדאי אולי להזכיר לפולנים את הפתגם: "מי שגר בבית מזכוכית - שלא יזרוק אבנים").
ערוץ המוזיקה הצרפתי "מצו", לזכותו, לא הצטרף למסע השיסוי, ובאחד הערבים, אולי כדי להפגין את עקרונותיו, שידר שתי תוכניות רצופות של יצירות ומבצעים רוסיים, וגם התזמורת הפילהרמונית שלנו ממשיכה כרגיל.
המשורר היהודי־גרמני היינריך היינה אמר כבר לפני 200 שנה שאל לאמנות להיות משרתת הפוליטיקה, אך השאלה היא אם הטירוף הזה ייפסק בטרם יתפשט גם למחוזות נוספים כגון איסור קריאת "מלחמה ושלום" של טולסטוי, למשל, או ביטול מחזותיו של צ'כוב, ולפני שנגיע לשריפת ספרים. חשוב לציין שאמנים אמריקאים, רוסים ואוקראינים מתבטאים נגד מגמת החרם, וכך כתב הכנר האמריקאי ג'ון דיילי בעיתון "פייננשיאל טיימס" הבריטי: "לתבוע מאנשים שיביעו את עמדותיהם לצד זה או לצד אחר פן יאבדו את מקום עבודתם מזכיר את ימי המקארתיזם החשוכים", וזוג האמנים האוקראינים איליה ואמיליה קבקוב התבטאו נגד סנקציות תרבותיות. יש גם מי שמציינים שהחרמות עלולים להביא דווקא לתגובה הפוכה, כלומר להתלכדות רוסית ציבורית סביב פוטין.
ישראל במיוחד צריכה להסתייג בתוקף מכל פעולות חרם — לא רק בגלל תקדים החרם של הנאצים נגד יוצרים ואמנים יהודים, אלא גם, ובמודגש, מפני שהיא עצמה ואמנים ישראלים הם יעד קבוע לחרמות, לעתים אלימים, מצד BDS, שמטרתו לא רק למחוק את התרבות הישראלית אלא גם את ישראל עצמה, ומצד אנטישמים כמו המוזיקאי רוג'ר ווטרס, ולמרבה הצער, גם מצד כמה אנשי אקדמיה ישראלים.