הרצח המזעזע שביצע שלשום תושב חורה שבנגב בבאר שבע הוא יותר מאירוע נקודתי של אווירת ערב הרמדאן. אומנם גופי הביטחון בישראל רואים בחגים דתיים גורמים המשפיעים לעתים לרעה על המציאות הביטחונית, אבל ראוי הפעם לנתח את הדברים מזווית מבט רחבה יותר.

חומרת האירוע מונחת לא רק בתוצאתו, ואפילו לא בהיסטוריה הרחוקה או הקרובה של המפגע המייחסת לו תמיכה בגורמים אסלאמיים קיצונים כמו דאע"ש, אלא בחיבור שבין האירוע הזה לבין תופעות נוספות שחווה המדינה בשנה האחרונה. מדובר באנרכיה בנגב ובהשתוללות בדואים המעורבים בין השאר בגניבות, הברחות נשק ואף אלימות כלפי יהודים, לצד הפשע הגואה ביישובים הערביים בצפון המדינה שבחלקו הגדול מופנה כלפי אנשי המגזר עצמו, וכמובן העלייה ברמת האלימות שנרשמה בשנה החולפת גם מצד פלסטינים ביהודה ושומרון.

כל אלה הם התרחשויות שהנטייה בישראל היא לראות אותן כאירועים נפרדים. אולם לאמיתו של דבר מדובר בתופעות שגם אם אין להן גורם אחד מרכזי שיוזם ומכווין אותן, הרי שצריך לראות אותן כחלק ממכלול רחב ומשותף.

בעשור האחרון הצליחה ישראל לשמור על יציבות ביטחונית יחסית מול מכלול הזירות הפלסטיניות השונות ולצמצם את ביטויי האקטיביזם הלאומני־דתי. הדבר הושג הרבה בזכות גישה שנשענה על מיתון האלימות הפלסטינית באמצעות כלים כלכליים, רוצה לומר כלכלה תמורת אידיאולוגיה. שיתוף הפעולה הכלכלי עם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן בא לידי ביטוי בצמצום הטרור הפלסטיני; מדיניות השילוב הכלכלי של אזרחי ישראל הערבים תרמה לפרגמטיזם הפוליטי של חלקים ממנהיגות המגזר הערבי; ואפילו מול רצועת עזה נכנסה ישראל למהלך שקט ולא רשמי של "הסדרה" מול חמאס שהתבססה על הנוסחה של כסף תמורת שקט. מציאות זו הולידה, כאמור, שקט יחסי שאפשר לישראל להתפנות לתהליכי צמיחה טכנולוגית־כלכלית ולביסוס מעמדה הבינלאומי, וכמובן גם זה האזורי, בדמות הסכמי אברהם.

אולם בשנה האחרונה צצו סדקים ראשונים במציאות הזו והחלה מסתמנת תגובת נגד בתוך החברות הערביות־פלסטיניות לגישה הכלכלית, מצד אלה שלא זכו ליהנות מפירות המעשה הכלכלי וגם מצד אלה שמעולם לא ויתרו על משאת הנפש האידיאולוגית שלהם וביקשו להשיב עטרה ליושנה. האות לכך ניתן באירועים החמורים שהתחוללו בערים המעורבות בישראל במבצע "שומר החומות".

ההמשך בא לידי ביטוי בהתגברות תופעת האלימות בחברה הערבית, שיצאה מתוך החוגים השמרניים יותר והופנתה נגד אלה המבקשים להשתלב בכלכלת המדינה ובתהליכי המודרניזציה; בהתגברות הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון, ובעיקר במזרח ירושלים שיצא מתוך מעגלי הצעירים המיואשים; וכמובן בהשתוללות עברייני החברה הבדואית בנגב. הרמת הראש של אנשי האידיאולוגיה, אלה שבאו מתוך הפריפריה, נבעה, בין היתר, מההבנה כי הגישה הכלכלית משקפת לא רק את עוצמתם של מי שנהנו ממנה, אלא גם את חולשתם ורתיעתם של אותם אנשים מפני מהלכים הכרוכים בשימוש בכוח. מנקודת מבט זו, דימוי החולשה, שלרוב מוצג בשיח הישראלי דרך המונח השחוק "היעדר משילות", הוא שהעניק רוח גבית למפרשי מאתגרי הסדר הכלכלי־תועלתני שבאו מתוך כלל גורמי החברה הערבית הפלסטינית, הן בישראל גופא והן מחוצה לה.

הפיגוע בבאר שבע הוא עוד חוליה בשרשרת מעשי האתגור הללו. הוא ממחיש, בדיוק כמו המלחמה באוקראינה, את נוכחותם הקרובה של אנשי הסדר האידיאולוגי־זהותי הוותיק המאיימים למוטט את היציבות של העשור האחרון באמצעות הפעלת מערכת כלים דומה העושה שימוש באלימות לגווניה. 

הכותב הוא מזרחן ובכיר בשב"כ לשעבר, מרצה במכללת אחוה וחוקר בכיר במחלקת המחקר של "הביטחוניסטים