אפריל 2026. לאחר מהומות דמים שנמשכו שלושה שבועות בנגב, בהן נהרגו 40 שוטרים, 25 לוחמי מג"ב ועשרה חיילי צה"ל, בהם ראש מטה פיקוד הדרום, קצין בדרגת תא"ל, הצליחה ישראל איכשהו להשתלט על מרחבי הנגב, שנכבשו בידי כוחות מאורגנים של בדואים, שקיבלו גיבוי מחמאס בעזה. ישראל ההמומה התכנסה לתוך אבל כבד והממשלה, כדרכן של כל הממשלות, הקימה ועדת חקירה ממלכתית, דקה לפני התפזרות הכנסת והליכה לבחירות חדשות. התסיסה הפוליטית הייתה עזה ומסקנות ועדת החקירה לא הפתיעו איש. הן חזרו כמעט מילה במילה על עשרות דוחות של מבקר המדינה, מחקרים של מכוני מחקר נכבדים וסקירות עומק שהוכנו בידי מומחים. הממשלה החדשה, כדרכן של כל הממשלות, אימצה את מסקנות ועדת החקירה והקימה ועדת שרים ליישום המסקנות. ועדת השרים מצידה הקימה ועדת מעקב בין-משרדית וכך נערמה עוד ועוד ניירת פקידותית על שולחנם של השרים. היישום בשטח היה צולע ושעון העצר החל לתקתק שוב לקראת המהומות הבאות.

אפריל 2030. המהומות שפרצו בנגב היו הפעם אלימות במיוחד. צה"ל נכנס לתמונה, אך חייליו התקשו להתגבר על המתרסים שהקימו יחידות הגרילה של הבדואים, שזכו לכינוי "אריות המדבר". שלל קריקטורות בעולם המוסלמי הראו כיצד מצליחות יחידות של יחפנים למוטט את הצבא הישראלי האדיר. הצבא עצמו הופתע לגלות את כמויות הנשק העצומות שצברו הכוחות הבדואים ונדהם מאיכות האמל"ח שברשותם - היו שם טילים נגד טנקים, פצצות חודרות שריון, מטולי רקטות משופרים ואפילו טילי כתף נגד מטוסים מסוג סטינגר - ומהעובדה שלנגב זרמו כוחות מתנדבים, שהגיעו מכל רחבי המזרח התיכון ובהם לוחמים ותיקים ומנוסים של דאע"ש, חיזבאללה ואל-קאעידה. אפילו לוחמי טאליבן הגיעו מאפגניסטן הרחוקה. חיל האוויר התקשה להפציץ את ריכוזי הכוחות הבדואים ובמקרים בהם הפציץ - נפגעה אוכלוסייה אזרחית, מה שגרם למועצת הביטחון להתכנס לישיבת חירום. התושבים היהודים נטשו את הנגב בהמוניהם. השיא הגיע כאשר כוחות פשיטה בדואים פשטו על אחד מבסיסי חיל האוויר ולקחו בשבי נשים וילדים. סין ורוסיה הודיעו כי הם פועלות להכניס "חיל שלום" לאזור כדי להפסיק את הלחימה וכדי להגן על "תושבי הנגב האומללים ממוצא ערבי מפני ידה הקשה של ישראל". החלטת מועצת הביטחון קראה להפסקת אש והמליצה לקיים שיחות שלום בין ישראל לבין "בדואיסטן" - אותה יישות שקמה בשטחי הנגב והכריזה על עצמאותה. ממשלת החירום הלאומית נפלה ושוב הוכרז על בחירות, החמישיות במספר בתוך שנתיים.

נשמע לכם דמיוני? פרי מוחה הקודח של כותבת הזויה? כדאי שתחשבו שוב. זאת המציאות הנכונה לנו אם לא נתעשת מייד - לא מחר, לא מחרתיים, מייד - ונחזיר לישראל את השליטה והמשילות בנגב.

הרצח המרובע בבאר-שבע המחיש פעם נוספת את המציאות יוצאת הדופן בנגב. זו שאנו, תושבי הנגב, חווים יום-יום ושעה-שעה. הפרות חוק בוטות לאור היום, התפרעויות, גניבות נשק וציוד מצה"ל, השתלטות חמורה על אדמות מדינה ומעל הכל - מעשי רצח בידי בדואים קיצוניים, שעברו תהליך של רדיקליזציה איסלמית או פלשתינית. לפעמים שתיהן יחדיו. איך זעקו קרובי הנרצחים מדם ליבם בשעת ההלוויות: "מסע של טבח בדם קר מאויב מבית".

הרצח איננו "מקרה נקודתי" כפי שניסו לתאר זאת. הוא תולדה של אנרכיה מאורגנת. פרי שיטתי ומחושב של כנופיות אלימות, שמשתלטות אט-אט על מרחבי הנגב.

כל מי שגר בנגב עד לכך ממקור ראשון. רעולי פנים נוסעים בכביש 40 בפראות ויורים באוויר לאור יום. גניבות חקלאיות מתבצעות כעניין שבשגרה. מבנים בלתי חוקיים קמים כל הזמן. כנופיות גנבים גונבות מכל הבא ליד - כולל עמודי חשמל ומערכות חשמליות משוכללות להשקיית שדות החקלאים. זאת לצד פרוטקשן, הברחות נשק וסמים. 

בכל הסצנה המוטרפת הזאת, נוכחות המשטרה כמעט ולא מורגשת. אמנם הובטח שלנגב יורדו פלוגות מג"ב מתוגברות, אבל אלה הם דברי הבל. המשטרה נמצאת בתת-תקינה ואם היא שולחת כוחות לנגב זה בא על חשבון אזורים אחרים ולכן הכוחות חוזרים כעבור זמן קצר כלעומת שבאו. 

בנגב אין ריבון. כאשר מי שזורקים רימוני עשן על חייל צה"ל נעצרים ומשוחררים מייד למעצר בית, הדבר מלמד על פחד של המערכת מנקיטת יד קשה שתביא להרתעה. כאשר לעצורים בדואים יש 17 תיקים - קצרה ידה של מערכת אכיפת החוק מלהושיע. בינתיים ברוני הפשע הבדואים צוברים ניסיון, תעוזה, מודיעין ותחמושת. אין להם פחד ואף אחד לא מעז להתעסק איתם - לא המשטרה ולא רשויות האכיפה שחוששות מהם. אפילו השופטים מפוחדים. כפי שמודים קציני משטרה בכירים, מדובר בעבריינים המסוכנים ביותר בישראל. על-פי נתונים לא רשמיים, הפשיעה הבדואית מסיבה למדינת ישראל נזק של כשבעה מיליארד שקל בשנה. כ-40% מכלל הפשיעה בנגב מקורה במגזר הבדואי. 

אנו הולכים ומאבדים את הנגב לטובת אוטונומיה אלימה של בדואים פורעי חוק. מנתונים של תנועת "רגבים" עולה, כי הפזורה הבדואית השתלטה על שטח אדמה בהיקף של ארבע ערים - ת"א, חיפה, ירושלים ובאר-שבע גם יחד. הם לא מסתפקים ב-25 היישובים שהוקצו להם. זאת ועוד - יש כיום בנגב 55 אלף מבנים שונים ללא היתרים, כרבע מהם קשיחים. קצב הבנייה בשנים האחרונות הוא קרוב ל-4,000 מבנים בלתי חוקיים מדי שנה.

התפרסות היא רחבה מתוך כוונת מכוון - להשתלט על כמה שיותר מרחבים טריטוריאליים, ליצור עובדות בשטח במרחב ולייצר מובלעות בדואיות, שאמנם מקבלות ביטוח לאומי, אך בזות למדינה ומונעות כניסה לתוכן.

הלפיתה הבדואית את ישראל התנהלה - ועודנה מתנהלת - בכמה שלבים. השתלטות פיזית-מרחבית, השתלטות דמוגרפית (פוליגמיה, נישואים עם פלשתיניות תושבות יהודה ושומרון), פחד והטלת אימה לערעור הביטחון האזרחי, תוך הכשרת הקרקע לאישוש הריבונות הבדואית, ולבסוף - יצירת כוח פוליטי, שהופך ללשון מאזניים שהממשלה תלויה בו להישרדותה, בדרך להלבנת שוד הקרקעות האלים. עניבת החנק הולכת ומושלמת.

תושבי המדינה יכולים להמשיך ולטמון את ראשם בחול ולחשוב שמה שקורה בנגב לא יכול להגיע אליהם, אבל הם טועים. אפשר להתבונן באדישות בפחונים בדרך לאילת, אך יום יבוא - והוא לא רחוק - ואם לא נפעל בהקדם להשיב את המשילות בנגב כנגד הבדלנים הבדואים ונחיל מחדש את הריבונות על אדמות הנגב השדודות, נאבד 60% משטחה של המדינה, ואז גם תל-אביב לא תנצל. 

אז מה לעשות אתם שואלים?

ישראל צריכה לקבל החלטה. החלטה קשה שיש לה מחירים, אבל היא עדיפה עשרות מונים על אי-החלטה. על הממשלה להכריז על מצב חירום מיוחד בשטחי הנגב. עליה לרכז כוחות גדולים ומשולבים של צבא, משטרה, מג"ב ויחידות מיוחדות ולצאת למבצע "חומת מגן 2" בנגב. על הכוחות לעבור מבית לבית ולעצור מבוקשים. את המבנים הבלתי חוקיים יש להרוס. יש לאסוף את כל כלי הנשק הבלתי חוקיים. יש להעמיד לדין את פורעי החוק. יש להקים משמר לאומי שיישאר דרך קבע בנגב. ואם רע"מ תפרוש מהממשלה על רקע זה - על כל המפלגות הציוניות לתת גיבוי לממשלה.

למהלך נועז זה נדרש גיבוי משפטי. נדרשת תוכנית מסודרת, שתעניק סמכויות וגיבוי ליחידות המשטרה ויתר זרועות אכיפת החוק. נדרשת חקיקה מנדטורית שתביא להרשעות וגזרי דין חמורים. 

אין דרך קלה לטפל בבעיה שנוצרה, אך אם נמשיך ללכת בדרך שבה אנו הולכים למעלה מארבעה עשורים, הרי בעוד עשור נסתכל אחורה ונגלה שאיבדנו את הנגב ואז יהיה מאוחר מידי.

בצד היד הקשה, יש להפעיל תוכנית חירום חברתית-כלכלית לטיפול באוכלוסייה הבדואית. נדרשת השקעה מאסיבית בתשתיות פיזיות וחברתיות - דיור, כבישים, מרפאות, מתנ"סים, אזורי תעשייה. באיכות הכי גבוהה. כל זה צריך להיות מתוקצב ומבוקר במקום להשתמש ברע"מ כצינור להעברת הכספים, שמתדלק את השטח ומביא לאנרכיה. יש לדאוג לשילובם של הבדואים בתוכניות הפיתוח האזורית ובמיוחד בהקמת קריות המודיעין והתקשוב של צה"ל בנגב. 

מדינת ישראל נכשלה כישלון חריף בטיפולה בבעיית הבדואים בדרום והתוצאה היא אנרכיה, שמאיימת על עצם הריבונות והמשילות הישראלית. הגענו לסף פשיטת רגל לאומית ומוסרית. באחריות נושאות כל ממשלות ישראל לדורותיהן ב-40 שנה האחרונות. הפתרון לאתגר הבדואי צריך להיות מבוסס בראש ובראשונה על נחישות. נחישות של המדינה, בגיבוי דעת הקהל, לפעול עד הסוף, ללא פחד וללא מורא, לשינוי המצב מיסודו: למגר את האוטונומיה הבדואית הנפשעת ביד אחת, ולספק את צרכי האוכלוסייה הבדואית ביד שנייה. 

ללא החלטה ציונית היסטורית להחזיר לעצמנו את הריבונות על הנגב, נאבד את האזור הגדול והחשוב ביותר בישראל, שדורות של חולמים ולוחמים נאבקו למענו. ללא הנגב אין לישראל עתיד.

הכותבת היא יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"