בנאום הזום המאולתר והלא מרשים שלו לחברי הכנסת העמיד נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בפני ישראל דרישה לא אנושית ולא יהודית. לא, אין מדובר באספקת כיפת ברזל או קסדות, אלא בהפצרתו כי ישראל תעניק לאוקראינה את אותו יחס שהעם האוקראיני הרעיף על היהודים לפני 80 שנה.
זו בקשה שלא עולה על דעתנו להיענות לה. שהרי, בהנחה שלא נתגלתה לאחרונה אמת היסטורית אלטרנטיבית, אין שום סיכוי שישראלים ירצו לעולל לאוקראינים אפילו שמץ ממה שעוללו סטפן בנדרה וחבר מרעיו ליהודי אוקראינה וליהודים אחרים שאיתרע מזלם ליפול לידיהם. אומנם אוקראינה לא הייתה בודדה בצמרת מדרג האומות האנטישמיות באותה עת, אך בכל הנוגע לדבקות במטרה ולהתלהבות בביצוע, אין ספק שהאוקראינים הצטיינו.
חשוב מיד לסייג ולומר שבשל מצוקתה של אוקראינה ונשיאה אמיץ הלב, צריך להביא בחשבון את הנסיבות שבהן הוא מתפקד. קל וחומר כאשר גם כאן, אצלנו, אתה שב ונתקל באמירות של מנהיגים המגלים חוסר רגישות לקונוטציות ההיסטוריות של דבריהם. האם זלנסקי תודרך לקראת דבריו לחברי הכנסת, שהאוקראינים של לפני 80 שנה היו אומה הרוויה חסידי אומות עולם? או שמישהו שם סמך על כך שהציבור הישראלי לא יודע, או שאולי שכח? כך או כך, צריך להתמקד בעיקר, ובצורך להפוך כל אבן בניסיון להסיט את העולם ממסלול המוביל למלחמה גדולה.
ישראל מספקת דוגמה מצוינת לפרשת דרכים היסטורית, שבה בהתנהלות אחרת ניתן היה להציל אלפי חיים צעירים. מדובר בימים של ראשית אוקטובר 73'. דעת הקהל בארץ הייתה כמרקחה בעניין סגירת מחנה המעבר לעולים מברה"מ בווינה על ידי הקנצלר היהודי של אוסטריה ברונו קרייסקי.
ויותר מכך סערו הכותרות סביב כך שקרייסקי לא הציע לגולדה מאיר כוס מים בפגישתם. גולדה יצאה לפגישה הזו, ערב יום הכיפורים, כאשר היא מודעת היטב לריכוזי כוחות מצריים וסוריים סביב הגבולות. לו דעת הקהל הייתה מציפה כראוי את האיום המתעצם במקום לעסוק באובססיביות הזויה בקרייסקי - ייתכן מאוד שניתן היה להציל את חייהם של אלפי ישראלים שנפלו בפרוץ המלחמה, ביחסי כוחות חסרי סיכוי על גדות תעלת סואץ ובמישורי רמת הגולן.
במלחמה באוקראינה, חרף כל מאמצי התיווך לסוגיהם, לא התגבש עד היום תסריט אמין לסיום המלחמה. לאחר חודש שלם של לחימה הגיע הזמן לבחון לעומק מדוע כל הנושאים והנותנים והמתווכים מעלים חרס בידם, חרף רוחות המלחמה המנשבות בעוצמה, כולל הפלרטוט של פוטין עם האופציה הגרעינית.
אפילו במשבר הטילים בקובה, המשבר היחידי מאז מלחמת העולם השנייה שבו ריחפה באוויר מלחמה גרעינית, לא הושמעו רמזים דוגמת אמירתו של דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב בראיון ל־CNN, שהוא אינו פוסל כי בנסיבות של "איום קיומי" רוסיה תשתמש בנשק גרעיני.
אלברט איינשטיין הגדיר כשיגעון את החזרה על פעולה שהובילה לכישלון בתקווה שתניב תוצאה אחרת. אבל כרגע זה בדיוק מה שעושים. חוזרים על אותם ניסיונות תיווך, בתקווה שלבסוף יניבו פרי. היה זה אותו איינשטיין שאמר שאינו יודע באילו כלי נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אבל הוא בטוח שברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים. המסר הפסימי הוא שאפילו אם יהיו אודים מוצלים מאש לאחר שואה גרעינית, יצר המלחמה לא ייעקר מלבם של השורדים, והם יסתערו זה על זה עם כל נשק שנשאר לפליטה.
פילים בחנות חרסינה
למה לא לנסות ללמוד מההיסטוריה כדי למצוא דרכים יעילות יותר להתיר את הקשר הגורדי? מלחמת העולם הראשונה, או המלחמה הגדולה כפי שנקראה בזמן אמת, הייתה תינוק לא רצוי שבא לעולם עקב טעויות בהערכת המצב, חוסר ניסיון, להט רומנטי לא מציאותי ויצרים. העולם שלפני המלחמה היה אופטימי וחסר טרדות של ממש. ואם התעוררה דאגה, היא הייתה מפני ניוון שפשה בחברה הגבוהה. בקרב האינטלקטואלים התפתח זרם משמעותי שחשב שמלחמונת קטנה יכולה להזרים דם חדש בעורקי האומה, לרענן ולטהר אותה.
כדי להבין את התופעה צריך להסתכל מהפרספקטיבה של התקופה: מרבית תושבי אירופה ב־1914 לא ראו מעולם מלחמה. לא הייתה טלוויזיה, לא היה רדיו, אפילו יומני הקולנוע טרם באו לעולם. אחרונת המלחמות של ממש בלב אירופה הייתה ב־1870, מלחמת גרמניה־צרפת. תוחלת החיים הממוצעת הייתה אז כ־50 שנה. דווקא הפוליטיקאים היו אלה שחששו ממלחמה ולא ראו לה צידוק, אבל ראשי הצבא שכנעו אותם שרוסיה גמרה אומר להילחם ויהי מה. בסופו של דבר פרצה המלחמה, כי נוצרה אווירה שבה כולם האמינו שהיא בלתי נמנעת.
אחד הקשיים של יישוב הסכסוך באוקראינה הוא שהפחד של כל המעורבים מתבוסה או מהליכה למלחמה מיותרת ומסוכנת, קטן מהפחד שלהם להיות מוצבים לדיראון עולם באגף הצ'מברליני של ההיסטוריה. כל צד משוכנע שפשרה תהיה אסון ותעמיד אותו בסכנת חיסול פוליטי - וזה במקרה הטוב (עיין ערך מועמר קדאפי). תומכי אוקראינה מהיציע, המתכנסים השבוע בכינוס נאט"ו בבריסל, גם הם רוצים להיות צ'רצ'ילים. אף אחד לא רוצה להיות צ'מברלין. ובשטח חולקו קלפים שהם תערובת של חומר נפץ, שמן ונפט, המחכים לגפרור שיצית את התבערה.
מצד אחד, פוטין. פטריוט רוסי שעוצב לכל היותר למשטר אוטוריטרי נוסח סין – לא לדמוקרטיה שילצין וחבריו רצו להקים. הכמיהה בנפש הרוסית לצאר פיתתה את פוטין לכווץ את הדמוקרטיה, לא בדיוק ל"דמוקרטיה עממית" אבל לסוג משטר מלוכני לא מוצהר ולא מוגדר, שהרחיק ממנו מדינות קרובות שברחו לחיק המערב, הדמוקרטיה והשגשוג הכלכלי.
מצד שני, שורת נשיאים אמריקאים בינוניים ונעדרי ראייה היסטורית כוללת, שהתנהלו באירופה כמו פילים בחנות חרסינה. מי שפילס להם את הדרך היה ביל קלינטון, שנגרר אחרי שרת החוץ שלו מדליין אולברייט (שנפטרה שלשום) למלחמה ברוטלית ביוגוסלביה, הקרובה לרוסיה. מערכה שקבעה תקדים מסוכן שהוליד את זרעי המשבר הנוכחי.
כעת יש רק שתי דרכים: המשך ההידרדרות, הצדקנות העצמית והטחת ההאשמות, שכמו לפני 108 שנים יובילו להסלמה שאלוהים ישמור מהשלכותיה. לחלופין, אפשר להגיע להסכם די בקלות, בתנאי שבמערב יפנימו סוף־סוף שהבעיה איננה מה, אלא מי. יש רק גורם אחד בעולם שפוטין יכול לשאת ולתת עמו, להתפשר ולקבוע מולו כללי משחק. זה לא זלנסקי, לא מקרון ואפילו לא בנט או ארדואן, אלא ג'ו ביידן. עד שארה"ב לא תבין את המסר הזה, רבים ישלמו בחייהם ואוקראינה תמשיך להיחרב.
ישראל נמצאת במצב שבו היא יכולה להוסיף משקל למאמץ לגיוסו של נשיא ארה"ב, שעצם הסכמתו לנהל מו"מ עם רוסיה תהווה סולם לפוטין לרדת מהעץ בדרך להסכם. עבור רוסיה, הפרטנר חשוב יותר מהתוכן. ביידן יאפשר לפוטין להעניק לאוקראינה הישגים שתוכל לקבל בראש מורם, ובא לציון גואל. מלחמת גוג ומגוג תצטרך לחכות.