בסוף השבוע השתתפתי בסמינר בזום על איום הטרור הגרעיני באוקראינה ובמקומות אחרים, ונוכחתי לדעת שאיום הגרעין האיראני הפך מבחינת המשתתפים לסוגיה כמעט משנית. הסמינר לא היה חריג מבחינה זאת, וגם התקשורת האמריקאית שמה את הגרעין האיראני בצל המלחמה באוקראינה. בין שבמתכוון ובין שלא, זה פועל לטובת מגמת הממשל לקדם את המשא ומתן הגרעיני בווינה מבלי להסב את תשומת הלב לפרטיו.
ההיסטוריון הבריטי ניל פרגוסון, הביוגרף של הנרי קיסינג'ר, כתב בימים האחרונים ש"ארצות הברית מעוניינת שהמלחמה באוקראינה תימשך", וכי "המטרה היחידה עכשיו היא להביא לסיום משטרו של הנשיא פוטין". לפי פרגוסון, הגישה הזאת מסבירה מדוע ארצות הברית איננה נוקטת יוזמה דיפלומטית להביא להפסקת אש. גם אם מסקנה זאת קיצונית מדי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהעמדה התקיפה שממשל ביידן נוקט בנושא אוקראינה משרתת את המאמץ לשיקום מעמד הממשל הן בזירה הבינלאומית בעקבות הכישלון באפגניסטן והן במישור הפנים־פוליטי.
בווינה נמשכת בינתיים אווירת ה"אוטוטו", כלומר "אוטוטו ההסכם ייחתם", "הכל מוסכם ונותרו רק כמה סעיפים 'משניים' (כגון דרישת טהרן לבטל את הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור)", ונציגי ארצות הברית מדברים עדיין על "הסכם חזק וארוך יותר" בעתיד, דבר שאין לו כל סיכוי מאחר שההסכם שנמצא עכשיו על סדר היום נותן לאיראנים את כל מבוקשם.
את ישראל תפסו ההתפתחויות האחרונות במצב לא נוח גם בעניין אוקראינה וגם בנושא הגרעין; אילוצים ביטחוניים ומדיניים מחייבים אותה לנקוט עמדה שונה משל ארצות הברית בנושא האוקראיני, והיא תתקשה להימנע מעימותים, ולפחות מחילוקי דעות, עמה לגבי ההסכם האיראני.
שתיקתה הארוכה של ישראל בסוגיה האיראנית, שהוכתבה על ידי החלטתה האובססיבית של ממשלת השינוי להיצמד בכל מחיר לממשל ביידן ולהיבדל מדרכה הלעומתית, כבכול, של ממשלת נתניהו - שידרה לממשל מסר שאפשר להתעלם מדאגות ישראל, ולחבריה במפלגה הדמוקרטית שהם אינם צריכים לצאת מגדרם כדי לערער על כוונת הממשל בעניין האיראני.
בזמנו נמתחה ביקורת על הנאום התקיף שנתניהו נשא על האיום הגרעיני מאיראן בפני הקונגרס בעידן הנשיא אובמה. מה לא אמרו וכתבו: שזה פוגע בידידינו במפלגה הדמוקרטית, שזה עלול לחבל בסיוע הביטחוני מארצות הברית, שזה יהפוך את ישראל לאובייקט של גינוי בעיני הציבור האמריקאי וכו'. אך בדיעבד הסתבר, בניגוד לקו של מתנגדי נתניהו ורוב העיתונות בישראל, שלא רק שהתמיכה בישראל בקרב הציבור והקונגרס האמריקאיים לא נפגעה, אלא שממשלתו של נתניהו חתמה עם ממשל אובמה על ההסכם הגדול ביותר בהיסטוריה לסיוע ביטחוני, ושהאזהרה מפני הגרעין האיראני אכן הפכה לנחלת רבים בעולם.
למרבה האירוניה, התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי דווקא פחתה ב־5% מאז שבנט־לפיד החליפו את נתניהו. לא נדון כאן בפרטי ההסכם, השלכותיו המסוכנות פורטו והובהרו, אם כי באיחור, גם על ידי הממשלה הנוכחית. היום כבר ברור שאילו ממשל ביידן היה ממשיך בקו של ממשל טראמפ והיה מטיל על איראן סנקציות חריפות בדומה לאלה שהטיל עכשיו על רוסיה, טהרן קרוב לוודאי הייתה מתקפלת. הפרק האחרון בפרשת הגרעין האיראני טרם נכתב, גם לא הפרק הלפני אחרון, וייתכן שצודקים אלה שמסקנתם היא כמו זו של האלוף (במיל') יעקב עמידרור, כלומר שלישראל "לא תהיה ברירה אלא להכין את אופציית הכוח" מאחר "שלא תוכל להסתמך על מאמצים מדיניים של מישהו".
זו מסקנה שאין להקל ראש לגבי השלכותיה. על פי ידיעות שונות, ראש הממשלה דאז נתניהו ושר הביטחון דאז אהוד ברק שקלו בזמנו אופציה צבאית כשאולי עוד ניתן היה לבלום את תוכניות הגרעין של איראן, אך כוונה זאת הושמה לאל כתוצאה מהדלפתה לגורמים בוושינגטון. בין שלדברים אלה יש בסיס ובין שלא, ברור שאם ארצות הברית תחתום על הסכם הגרעין החדש־ישן, ישראל עלולה להיקלע לעימותים מדיניים ומעשיים מטרידים עם בעלת בריתנו האמריקאית.
כבר אפשר למצוא רמז לכך בדבריו של הגנרל קנת' מקנזי, מפקדו היוצא של פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי, שהביע דאגה פן ההסלמה הנוכחית בין ישראל לבין איראן (הוא התכוון, כנראה, לפעולות שמיוחסות לישראל) תסכן את הכוחות האמריקאיים באזור.
אך יש גם חדשות טובות; הפסגה בשבוע שעבר בשארם א־שייח בין מנהיגי ישראל, מצרים והאמירויות, והמפגש השבוע בשדה בוקר של שרי החוץ בנוכחות השר בלינקן, הם תוצאה חיובית נוספת של הסכמי אברהם, פרי יוזמתם של נתניהו וטראמפ, שהפכו את אשליית "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס המנוח לעובדה קונקרטית. הפגישה מסמנת מאמץ של מדינות האזור להעמיד את וושינגטון, בעלת הברית של כולן, על הסכנה שבהסכם הגרעין ועל נחישותן לפעול נגדו בכל האמצעים.