בוועידת שדה בוקר התחולל פיאסקו (משמח למדי) כאשר במקום איראן־איראן כמובטח בתקשורת הפטריוטית, קיבלו לפיד ובנט חזית אחידה של הצהרות תמיכה בפלסטינים מפי כל שרי החוץ שהיו שותפים לאירוע. מאחר שיש מרחק מה בין הצהרות תמיכה ובין מימוש בפועל של הסדר ישראלי־פלסטיני, יש לנו למזלנו שר ביטחון שמבין שעד שאלה יזוזו, חייבים לטפל בבעיה הפלסטינית כאן ועכשיו.

את ההבנה הזו הוא מתרגם לפעילות גלויה שלא פעם מוציאה את בנט מכליו. אני מניח שחלק מהפעילות נערכת גם בערוצים חשאיים שאמורים לשמר את השקט בגדה ואת מאזן האימה בלבנון וברצועה. אני שומע רכילויות על מתיחות בין לשכות גנץ, בנט ולפיד. תוצאה של משקעי עבר ועצמאות יתר היום. להערכתי, מדובר בשטויות. אין שם אהבה חס וחלילה, אבל יש הבנה שלא מפרקים את החבילה. בכלל אני נוטה לא להתרגש מהקטטות בתוך הקואליציה. אם כבר הגעת לארץ המובטחת, לא תהגר בגלל שכן כועס או מכעיס.

הבעיה היא אם מטרתם של בנט ולפיד בפסגות שארם ושדה בוקר (כמו זו של נתניהו בהסכמי אברהם) הייתה לעקוף את הבעיה הפלסטינית באמצעות מדינות ערב מתונות. אם אכן כן, אז חבל"ז. נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות": "הפלסטינים לא הוזמנו לשדה בוקר ולא יככבו בסדר היום. מבחינת בנט ולפיד זאת בשורה טובה.

אבל כמו שלמדנו אמש, לסוגיה הפלסטינית יש דרך משלה, בדרך כלל אלימה, לכפות את עצמה על המציאות". זה היה זריז מדי. עד מהרה הגיע הפיגוע בחדרה, והעובדה שלא היו פלסטינים בפסגה דווקא העצימה את דברי שרי החוץ שדחקו את מדינת ישראל ללכת להסדר. אם מאחורי הקלעים יש דיאלוג בציר חשאי מקביל, שמיועד לקדם הסדר עם הפלסטינים, אז אולי יש תקווה.

משהו בדומה למהלכים המקדימים של ממשלות רבין (אוסלו), בגין (אוטונומיה) ונתניהו (וואי פלנטיישן והקפאת הבנייה, תודה ביבי). כרגע מי שדוחף את הנושא הפלסטיני הוא שר הביטחון בני גנץ. מסתובבת כאן אגדה תקשורתית כאילו גנץ מבודד בצמרת, ומעמדו מבוסס על יכולתו לפרק את הממשלה וללכת עם נתניהו או הליכוד. למעשה, באותו עניין לכאורה זניח אך למעשה החשוב ביותר – הפלסטינים - גנץ מנהיג בתוך הקואליציה מחנה כמעט שווה בגודלו לזה של בנט, לפיד וליברמן.

ואני משוכנע שהסנטימנט של קהל 'יש עתיד' בנושא הזה קרוב יותר להשקפתו של גנץ מאשר לזו של בנט. שלא לדבר על כך שהשקט בגדה נובע בין השאר מעבודה משותפת של מערכת הביטחון עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. במקביל, אכן, פעילות אלימה של צה"ל היא מנגנון שדורך אלימות נגדית. זה קורה בתחום האפור שבו צבא אלאור אזריה בתוך צה"ל, במיוחד בחטיבת כפיר וגדוד נצח יהודה, מנהל מלחמות פרטיות כנגד הוראות התנהגות מול אוכלוסייה פלסטינית ופקודת פתיחה באש.

אחת הדרכים לנטרל את אותה אלימות היא באמצעות נראות של עשיית צדק לכל היהודים והערבים. צה"ל, בהוראת משרד הביטחון, מפנה התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים. תמיד מעט מדי ומאוחר, אבל הפלסטינים רואים וקונים. גנץ מפנה והורס, בנט יודע, שותק ואוכל אותה מצד קהל היעד שלו.

במקביל לאירוע הנוצץ והמלוקק במלון שדה בוקר, תכנן גנץ פגישת חיכוך מיוזעת ברמאללה עם אבו מאזן ומלך ירדן, עבדאללה. בנט התנגד, אבל לא אלמן ישראל. מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן הגיע לרמאללה וייצג את גנץ, ואת מחצית מהקואליציה בישראל ואת כל מדינות הציר הדמוקרטי הנוכחי מול רוסיה.