אנחנו במלחמה. לא שוב. עדיין. תמיד היינו. מלחמת העצמאות שלא הסתיימה. כי יש כאלה שלא משלימים עם נוכחותנו כאן. לא ביהודה ושומרון. אלא בבאר שבע, חדרה ובני ברק. וככל שאנחנו מצליחים לגייס שותפים מתונים שמכירים בנו ותומכים בנו, לפחות בינתיים, יהיו כאלה שיסלימו ויקצינו עוד יותר כדי לא לתת לתהליך ההכרה והנורמליזציה להתרחש.

וככל שהמתונים מתעלמים מהסוגייה הפלסטינית, כך הפלסטינים יסלימו ויקצינו, מחוץ לקו הירוק ומתוכו, כדי להזכיר על קיומם ומאבקם. 

אלא כמובן לא כל הפלסטינים ולא כל הארגונים הפלסטינים, ויש הרבה. אבל מספיק חלק ולו חלק קטן, כדי שנאבד את טובי בנינו ובנותנו ונאבד תחושת ביטחון ברחובותינו. אותה תחושת ביטחון יחסית, שברירית ולא ארוכה, שהתרגלנו אליה, אחרי שסבלנו קשות בשנות ה90 ובאינתיפאדה השנייה. 

היום המצב שונה. מהפכת האינטרנט והטלפונים החכמים מאפשרת לארגוני טרור להשפיע על מוחות ולגייס תמיכה ללא גבולות, ללא מעבר במחסומים. חמאס פועל באופן גלוי כדי לעודד את הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלים להילחם בישראל מבפנים. ראינו את הודעות האחריות והגאווה שלהם לאחר הפיגועים בשבועיים האחרונים. ראינו את הפוטנציאל וההיענות לפני שנה בחומת מגן. אם לא נעצור ולא נכריע זאת, זה יעלה לרמה שלא ניתן יהיה לצאת לרחוב. 

פלסטינים בעלי תעודת זהות ישראלית נמצאים בתוכנו בכל מקום. בירושלים, בתל אביב, בנגב ובגליל, בבתי החולים, חוגים וגינות השעשועים לילדים. ככל שהמתונים ביניהם יתקרבו אלינו, כך הקיצונים יקצינו. המשימה המשותפת שלנו, גם של בני המיעוטים שרוצים לחיות איתנו בביטחון, זה להקשיח את המאבק נגד הקיצוניים. להכריע אותם. לא לפייס אותם על ידי מחוות, אלא ללחוץ יותר, להילחם יותר. להקשיח תנאי אסירים, את היתרי עבודה, את היתרי הבניה, להחרים נשק, להעניש קשה יותר, לאפשר מעקב טכנולוגי, לפעול להסדרה בנגב בכוח. לגדוע, לא לשחרר, עד שיכירו בתבוסתם ויבינו שלא ניתן להילחם עם ישראל.

ניצחון במלחמה הוא קודם כל פונקציה של החלטות מדיניות ועל בסיס המדיניות - פיתוח יכולות וביצוע. לא להיפך. רק רצון ורוח יכריעו. אנחנו אומה טכנולוגית, נדע לפתח כלים לכל דבר, וכבר פיתחנו. אבל אין לנו מספיק רוח. אנחנו מחפשים אשמים מתחת לפנס ומאשימים את עצמנו, במקום להילחם עם אויבנו. אנחנו ופוחדים עדיין מלחץ בינלאומי ומדקלמים ביקורת בלתי מוצדקת של חברתנו הגדולה ממערב.  

יש לנו לגיטימציה היום כמעט מכל העולם הערבי לפעול נגד הטרור. ביד קשה. העולם לא יפריע. וגם אם יפריע, נגיד לו תודה ושיתעסק בבעיות בחצר שלו שהן רבות. אנחנו מספיק עוזרים למדיות העולם לספק להם ביטחון אצלם, אז שלכל הפחות לא יפריעו לנו לספק ביטחון לעצמנו ונכון אפילו שיסייעו. ואם לא יסייעו, לא נורא, נטפל בעצמנו. אבל בואו נעשה את זה. ראש הממשלה אמר אתמול שננצח. אז בואו ננצח. יש תנאים לכך, יש טכנולוגיה, חסרה רק רוח וקבלת החלטות. 

הכותב הוא חבר ועד מנהל בפורום המזרח התיכון ישראל, המוביל את פרויקט הניצחון הישראלי, מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים