בתקופת כהונתי בכנסת הקדשתי חלק גדול מעבודתי למאבק בפשיעה. יזמתי והובלתי כמה חוקים, בהם החרמת רכושם של סוחרי הסמים, חקיקה מקיפה המקלה את המאבק נגד תעשיית גניבות הרכב; אמצעים יעילים יותר למניעת אלימות במשפחה; והגדרת נשיאת סכין שלא למטרה לגיטימית כעבירה.
תמיד סברתי שאחת מהחובות הבסיסיות והחשובות ביותר של המדינה הינה החובה להגן על היחיד מפני הפשיעה. ליוויתי ברציפות את פעילות המשטרה ודרכי עבודתה, אך ההתרשמות הייתה מאוד מאכזבת: גוף גדול, הרבה כוח אדם, שאינו יוצא אל הציבור, חלק גדול ממנו יושב במשרדים עמוסי טפסים - וגם חוסר אמון בקרב הקצונה הבכירה שהם אכן יכולים להוריד את מפלס הפשיעה בישראל.
אבל לא המשטרה אשמה. מאז קום המדינה ממשלות ישראל כולן זלזלו בחשיבות עבודתה של המשטרה, וזה התבטא באופן בולט במינויים לאחר הבחירות. הצטיין בכך במיוחד אהוד ברק, שמינה שרים בתפקידי מפתח על פי מידת אי־ התאמתם לתפקיד. אדם רציני, איש אקדמיה, פרופ’ להיסטוריה שלמה בן עמי, מונה לתפקיד השר לביטחון הפנים למרות שלא היה לו שום רקע אישי או זיקה לתפקיד.
שרים לביטחון הפנים לפניו ואחריו, גם אם היה להם רצון טוב, הוכיחו את חוסר יכולתם לבצע שינויים במבנה המשטרה ובדרכי עבודתה. הם היו חסומים מול סמכות המפכ”ל, הקצונה הבכירה ונורמות העבודה שהתגבשו במשטרה על פני עשרות שנים.
כשהצליח משה כחלון לגרוף עשרה מנדטים בבחירות של שנת 2015, הצעתי לו שיקצה ליואב גלנט, אז חבר סיעת “כולנו” את התיק. האג’נדה של כחלון הייתה שונה - והוא אכן היה מאוד רציני בניסיונו להוריד את מחירי הדיור בישראל.
הציבור כולו, ובמיוחד בדרום הארץ, קוצר את זלזול ממשלות ישראל בתפקיד השר לביטחון הפנים. זו לא משטרה התקפית. זו לא משטרה שלוחמת באמת נגד מוקדי הפשיעה ונאבקת למניעתה. זו משטרה החוקרת פשעים לאחר ביצועם.
וכך חשף הפיגוע בבאר שבע חידלון של עשרות שנים. תושבי בירת הנגב למדו לחיות עם פרוטקשן נורמטיבי והתפרעות רכבים בדרכי הדרום. לא נעשה מאמץ אמיתי ומרוכז לבלום את הפשיעה שמקורה בחלק מהציבור הבדואי. הם פשטו, כבשו אדמות והקימו יישובים בפריסה מאיימת בדרום.
הדיונים או הכאה על חטא על כך שלא השתלבו בחברה הישראלית או שלא ניתנו להם הזדמנויות, הם נושאים לוויכוח. אמת פשוטה אחת חייבת להיות נחרצת: אין להשלים בשום פנים ואופן עם פעילות פלילית. אסור להסכים שפעילות פלילית כמו פרוטקשן או השתלטות על קרקעות מדינה תהפוך להיות נורמה.
אנו מחויבים כיום בשינוי ערכים טוטאלי ובהחזרת אלמנט ההרתעה. אי אפשר לתגבר כוחות שיטור כל הזמן. אלמנט ההרתעה מחייב מתקפה ממוקדת וחסרת כל פשרות נגד מוקדי הפשע, וזה דורש גם את התגייסות מערכת בתי המשפט, שנוהגת להקל עם פושעים.
הרוצח מבאר שבע, אב לילדים, ריצה בעבר מאסר בשל תמיכה בדאע”ש. על פושע כזה אמר בית המשפט שהוא “הביע חרטה”. איזה מין קשקוש זה? אכן אנו רוצים להגן על נורמות הוגנות ועל זכויות יסוד, אבל אנו במצב חירום ואנו צריכים לתקן מסורת עבודה קלוקלת של עשרות שנים. זה דורש היערכות מיוחדת, וזה דורש גם מהירות שפיטה.
את בעיית הפשיעה בדרום לא תוכל לפתור רק המדינה. זה ידרוש שיתוף פעולה גם עם המשטרה, אבל העיקר הוא בשינוי שיטות העבודה. לא רק תגבור כוח אדם בתקופות של זעם ציבורי, אלא פירוק מוקדי הפשע במתקפה ישירה.