ישראל הולכת ומאמצת במהירות מדיניות נשק נוסח ארצות הברית – אקדח לכל אזרח, כביכול לטובת הביטחון האישי. אבל אין צורך במחקרי עומק (אף שקיימים רבים כאלה) כדי להבין שמדיניות כזאת תשיג את ההפך הגמור מביטחון. כבר היום, אחרי היפוך והקלה קיצוניים בהליך רישוי הנשק, נרשמה בישראל עלייה חדה במספר קורבנות הירי.
בין 2017 ל־2020 עלה מספר קורבנות הירי (פצועים והרוגים) בחברה היהודית ב־49%. ומספר קורבנות הירי בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עלה ב־72%. בשנים האחרונות נרצחו בירייה כ־120 בני אדם בממוצע כל שנה - רובם הגדול נפגעי אלימות ופשיעה ומיעוט מזערי נפגעי פעולות טרור.
התקפות טרור מעוררות אימה, זוועה והרבה תשומת לב – בתקשורת ובציבור. בישראל, כמו בשאר העולם, תפיסת הבמה היא הרי מטרה מרכזית של הפעולות הללו. אבל רשימת “20 הסיבות המובילות לתמותה” שערך משרד הבריאות בשנים האחרונות לא כוללת כלל את הסיווג “טרור ופעולות לוחמה”. הסיווג בהחלט קיים בסיבות המוות, אבל מחוץ ל־20 הסיבות המובילות.
לעומת זאת, רצח שלא על רקע לאומני והתאבדות כלולים ברשימת עשר הסיבות המובילות לתמותה. מבין המאושפזים במרכזי הטראומה בישראל בשנים האחרונות, רק 0.5% הם נפגעי טרור ולוחמה, בעוד שאלימות הביאה לאשפוזם של כמעט פי תשעה בני אדם (4.3%) במרכזים אלה.
נכון, לא כל מקרי הרצח והאלימות מתבצעים בכלי ירייה, אפילו לא רובם. אבל כבר ב־2017 דיווחו מרכזי הטראומה כי בשנים האחרונות “נצפית מגמת עלייה באחוז הפצועים מנשק חם מקרב פצועי אלימות (שלא מטרור ולחימה) מ־14% לכ־19%”. בהקשר של אלימות חמושה, הטענה שנשק ברישיון משמש כביכול להגנה בלבד ולא משחק תפקיד באלימות או בפשיעה חמושה (בהבדל עקרוני מנשק בלתי מורשה) לא מתיישבת עם העובדה שכ־200 כלי ירייה אזרחיים מורשים נגנבים מדי שנה, או עם העובדה שנשק ברישיון משמש שוב ושוב למעשי רצח והריגה.
כשליש מהנשים שנורו למוות בישראל מאז 2016, נרצחו בנשק ברישיון. בארצות הברית, המשמשת מודל חיקוי למעצבי המדיניות המתהווה, ידוע זה שנים שנוכחות של כלי ירייה בבית מעלה פי שלושה עד חמישה את הסיכון לרצח אישה באותו בית. כל כלי ירייה המוחזק בבית, מורשה או בלתי מורשה, מעלה משמעותית את הסיכון לחייהן של בנות הבית.
על רקע זה בדיוק, השאלה "האם יש כלי ירייה בבית?" נכללה בטופסי הקבלה של המחלקות לטיפול באלימות במשפחה. אבל במציאות הנוכחית, רשויות הרווחה ורשויות הרישוי לא ערוכות לשתף ביניהן מידע לצורך מניעת סיכונים וצמצום מראש של איומים. בבדיקה מעמיקה של הליך הקבלה של רישיון לכלי ירייה פרטי, קבעה "ועדת רונן" בשנת 2019, כי מידע מרשויות הרווחה לא מועבר באופן סדיר ושוטף לרשויות רישוי הנשק. המלצתה הנחרצת הייתה: "להעביר כל בקשה למשרד הרווחה להתייחסותם בטרם קבלת החלטה". בעוד שנמשך ואף מואץ מהלך החימוש ההמוני של אזרחים, המלצה קריטית זו לא יושמה עד היום.
נשק חם אף מוכר בעולם ובארץ בתור “מאיץ התאבדות” מובהק, ורוב כלי הנשק המשמשים למטרה זו מוחזקים ברישיון. משרד הבריאות קבע ש־11% מכלל המתאבדים משתמשים בכלי ירייה. בישראל, בתוך שלוש שנים בלבד (2018־2020) התאבדו 20 שומרים ומאבטחים בנשק שניתן להם לצורך עבודתם.
המדינה עומדת היום בפני דיון מכריע בקריטריונים לזכאות לרישיון לנשק. הוועדה לביטחון הפנים של הכנסת שתקבע את “התבחינים” לרישוי נשק, יכולה עדיין להחזיר את ישראל למדיניות שפויה. הביטחון תלוי באישור אחראי ומצמצם של רישיונות ובהידוק הפיקוח גם אחרי אישור הרישיון. ביטחון אזרחי לא יושג בהרשאה סיטונית לאזרחים מן השורה לשימוש בכוח חמוש. אחרת עוד נהיה אמריקה.