לכותב מאמרי דעה בישראל יש - למזלו הטוב או הרע - תפריט עשיר במיוחד לבחור ממנו: עניינים מבית, המלחמה באוקראינה, האיום האיראני - וערב רב של נושאים אחרים, שעוברים בדרך כלל מתחת לרדאר. למשל, כוונת משרד המשפטים להקים מאגר נתונים מפורטים על רוב תושבי ישראל, רעיון שנראה על פניו כמתאים לחזון הבלהות של האח הגדול ב”1984” של ג’ורג’ אורוול.
זה הנושא שהתכוונתי להרחיב עליו, עד שבאו פיגועי הדמים בבאר שבע, בחדרה, בבני ברק ובתל אביב - והכתיבו סדר יום אכזרי יותר. יחד עמם החלה הספירה לאחור לפירוק ממשלת השינוי. שהרי אין מדובר רק במשבר קואליציוני, כי אם בעיקר במשבר לאומי שלגביו קיימות עכשיו שלוש אופציות: הרכבת ממשלה חדשה מתוך הכנסת הנוכחית, בחירות, והעדיפה מכולן - ממשלת אחדות לאומית שתשקף את החלוקה הקיימת בכנסת ובעם.
אומנם אין להטיל על הממשלה הנוכחית אשמה ישירה או בלעדית לגל הטרור, אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שתדמית החולשה וחוסר הקוהרנטיות שהיא מקרינה תורמים לפגיעות של המדינה בידי המרצחים — כמו גם לתחושת חוסר הביטחון של אזרחי ישראל. ראש השב”כ לשעבר יובל דיסקין פרסם בעקבות הפיגועים מאמר ב”ידיעות אחרונות” והעלה מספר הצעות כדי לטפל בגל הטרור המחודש, אך הפחית מערכן כשכדרכו הוסיף להן הערות פוליטיות פסולות וקנטרניות.
באשר למשבר הפוליטי, הסיבה היא רק לכאורה פרשת החמץ, כפי שהפלת ממשלת רבין לפני 46 שנים נגרמה רק לכאורה בגלל הגעת המטוסים אחרי כניסת השבת — ובשני המקרים הסיבות היו עמוקות יותר ונגעו לעצם הפערים בין השותפות בממשלה בנושאים מהותיים ביותר למדינה ולעתידן הפוליטי שלהן עצמן.
בהקשר זה, יש מה ללמוד מהבחירות בשבוע שעבר בהונגריה - שם אחד הלקחים מניצחונו הסוחף של ויקטור אורבן הוא שחיבור קואליציוני (כמו בישראל) או אופוזיציוני (כפי שהיה בהונגריה) בין מפלגות שאין ביניהן שום דבר משותף מלבד “רק לא אורבן” או “רק לא ביבי” - לא זו בלבד שמסלף את ערך הדמוקרטיה, אלא גם נידון לכישלון. לא שלישראל לא היו הישגים גם בתקופת הממשלה הזאת, כולל בתחום הכלכלי והמדיני, אבל רובם ככולם היו פירות צעדיה של הממשלה הקודמת.
התגובות לפיגועים בפוליטיקה ובציבור לא חרגו מהשגרה. בשמאל קושרים את האירועים ב”היעדר תהליך מדיני”, בחלק מהימין התשובה לטרור היא קריאה להקמת יישובים חדשים ביהודה ובשומרון — ושר הביטחון בני גנץ מודיע כדרכו שישראל תפעיל יד קשה נגד המחבלים וסייעניהם (והיא אכן עושה זאת). בשמאל גם יאשימו, כרגיל, את הימין בכך שהוא “רוקד על הדם”, אך מה לעשות - גם אם לא רוקדים, יש דם.
ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן ימשיך בינתיים לתגמל את משפחות המרצחים, כולל המפגע מרחוב דיזנגוף, שכפי שנמסר היה חבר ב"חללי אל־אקצא", הקשור בפת”ח של ראש הרשות עצמו. לכן הגיע הזמן להסתכל לאמת בעיניים: גם אם הרוב הדומם בקרב הפלסטינים וערביי ישראל איננו מזדהה עם הטרור - הוא גם לא פועל נגדו, והקיצוניים נותנים את הטון. כדי להתמודד עם זה, חייבים להסיק שעקרונות האקטיביזם הביטחוני של בן־גוריון, ובגרסתו של ז’בוטינסקי “קיר הברזל”, תקפים גם היום.
ישראל אכן חזקה, אפילו חזקה מאוד, והיא יכלה לעמוד בהצלחה באתגרים שבפניה מבלי להתפתות לפתרונות שווא. שלום עם הפלסטינים אולי יגיע ביום מן הימים, אך רק, כפי שהגדיר זאת לא אחר מנשיא ארצות הברית ג’ו ביידן – רק כשאלה יכירו בזכות העם היהודי למדינה משלו.