הענקת פרס ישראל היוקרתי לעודד קוטלר הינה עלבון צורב וסטירה מצלצלת על לחייה של כמחצית העם בישראל. קוטלר קרא לבוחרי הליכוד (ולדעתי התכוון לקהילות המזרח ואנשי הפריפריה) "עדר של בהמות מלחכות קש וגבבה". הנה לנגד עינינו פרדיגמה קלאסית לקביעה "לא יהא חוטא נשכר". זהו כלל הלכתי ומשפטי מדורי דורות, שלאורו פסקו חכמים ודיינים.
הייתכן שוועדת הפרס לא שמעה ולא קראה על דברי הבלע והשנאה של קוטלר למאות אלפי אזרחי המדינה, ובהם רבבות אנשי אקדמיה, משפט ורוח, סופרים ומשוררים, אנשי מדע ורפואה וקציני צה"ל? אלה הן קהילות שהקימו מאות רבות של יישובים ומושבים לאורכה ולרוחבה של מדינתנו. יישובים שהיוו חומות מגן אנושיות לגבולותיה הצפוניים והדרומים של ישראל, ושעמדו בגבורה מול מחבלים מסוריה ומלבנון ומול הפדאיון מעזה והמסתננים ממצרים. אלה מעשים גדולים והיסטוריים שאפשרו לקוטלר ודומיו לעסוק בתיאטרון ובמחזות.
במקביל לדברי השטנה, הפילוג והמשטמה של קוטלר, יורשה לי להביא קטע קצר ממאמרי "מצוקה־כצעקתה", שפורסם ב"מעריב" ב־27 בנובמבר 1979, בעיצומן של מהומות שיצרו הפנתרים השחורים והאוהלים. הכרזתי בשער בת רבים: "אין אפליה מכוונת או מוסווית במדינת ישראל, וגם לו הייתה קיימת, מן החוכמה והתבונה להתעלם ממנה ולא להדגישה או להבליטה, כדי שלא להחליש את המוטיבציה בקרב אלה שממילא המוטיבציה אצלם חלשה מלהתמודד ולהתקדם". יחי ההבדל בין דברי הבלע לבין אמירות שעניינן הפגת מתחים והקהיית הקיטוב בעם.
ונשוב לקוטלר. ידועה האמרה "עשה מעשה זמרי וביקש שכר כפנחס". זהו זמרי בן סילוא לשבט שמעון, שחטא והחטיא את בני ישראל במדבר לזנות עם בנות מואב ולסגוד לעבודה זרה - וברוב חוצפתו מבקש שכר כפנחס הצדיק. הרי מן המפורסמות שאנשי הפריפריה, מצביעי הליכוד, שאותם כינה קוטלר "עדר של בהמות", מתגייסים לחילות קרביים, וחלקם נפלו על מזבח המולדת.
על המדינה ושרי החינוך בעתיד להגדיר את מספר זוכי פרס ישראל ל־20, כפי שהיה נהוג, ולא ל־12 זוכים, כפי שהחליטה לימור לבנת, שרת החינוך לשעבר. כמו כן, יש לקבוע במפורש ש־50% מזוכי הפרס יהיו יוצאי קהילות המזרח.
הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו