אחרי המעשים נמשכים הלבבות, כך נכתב. כלומר קודם תעשו ואחר כך יתרחש השינוי הרגשי, המנטלי וההתנהגותי. אולם, כפי שנראה, סיפור חג הפסח מבקש לספר סיפור קצת שונה: קודם הגידו, ספרו בסיפור החירות, ואנרגיית הדיבור תניע בעוז ובחוכמת הלב את התשוקה לצאת לדרך חדשה.
במקומות ספורים בתורה מתואר היום השביעי כיום של חג, כיום של מקרא קודש, של עצרת. ככזה, הוא חג מדאורייתא ונוהגים בו כבכל יום טוב. מסורת חז"ל גורסת שביום הזה נקרע ים סוף לשניים. ויש המכנים את היום הזה יום וַיּוֹשַׁע, על שם הפסוק "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא" (שמות י"ד,ל) הפותח את שירת הים. רוצה לומר, ערב החג השני, שביעי מקרא קודש או עצרת, מבטא את העשייה הממשית של הקריאה לחירות.
אם שבוע קודם לכן, בליל הסדר, שרנו והתפללנו לשינוי, ליציאה מעבדות לחירות, כעת, השינוי החברתי, התודעתי, הפיזי יכול להתגשם גם במעשים. הדיבור, השירה, התפילה, הקדימו את העשייה, משום שהעשייה עצמה קשה היא מאוד. היא מחייבת מבט בו זמני אחורה וקדימה, בחירה במה נשאיר על חופו של הים, ומה ניקח איתנו להמשך המסע. היא הביטוי הגופני ביותר של השיחות הפנימיות עם עצמנו, עם בני ובנות משפחתנו על שולחן הסדר.
בעודם עומדים מול הפלא של קריעת הים לשניים, התלבטו בני ישראל אם כן או לא לחצות. בבבלי, מסכת סוטה, מסופר על מחלוקת בין שני אמוראים בנוגע לשאלת החצייה: " ...אמר לו (לר' מאיר) רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה".
שאלת החצייה, אם כן, היא לא רק שאלה פיזית, אלא גם מנטלית. הבחירה שלנו לצאת לחירות, לעשות שינוי, לשאול שאלות, להטיל ספק, כשהיא מילולית בעיקרה, קודמת שלב אחד למעשה עצמו. בין שני השלבים מתפרש ים סוף גדול, אימתני, עמוק, מעורר פלצות. על ספה של החצייה, נעז לעבור לשלב העשייה; נמצא את העוז והאומץ לחולל את השינוי החברתי המתבקש. המעשה יחתום את הגולל על הבחירה בשינוי, בחירות, ורק אז נוכל לצאת לחיים חדשים.
מי שתמיד עסקו בשאלות של קריעת ים סוף, שינוי, חירות ובחירה הם בתי הספר, שבשנתיים האחרונות היטיבו להסתגל לשינויים הרבים שנכפו עליהם. תוכנית רדפה תוכנית, מתווה התחרה במתווה, והמורות והמורים קפצו אל הים כנחשון בן עמינדב ועמדו בתוכו בחרבה, סייעו לתלמידיהם לשוב ולחצות אותו באהבה, בחמלה, בתחושה גדולה של מוגנות. בין הגלים השונים ניצבו המורים איתנים וראו את הילדים של כולנו במצבים חברתיים ורגשיים קשים בעקבות שנתיים של אי־יציבות. הם היו שם עבור הילדים, מיטיבים לזהות כל שינוי התנהגותי, ערים לכל זיק של כאב.
בשביעי של פסח, מתחייבים אנחנו בעשייה; במימוש הברית הלכה למעשה. שביעי של פסח מגלם את הגבורה האנושית בבחירה להעז ולפרוץ, לבחור בטוב, בחירות, ובד בבד גם בקושי ובמורכבות. אני מזמינה אותנו להקדיש השנה את החג לכל אנשי ונשות החינוך, שבזכותם ילדים רבים שרים את שירת הים הפרטית שלהם בהודיה, בשמחה, בתקווה.
הכותבת היא מנהלת אגף קהילה ורוח בקרן תל"י והרבה של קהילת סולם יעקב בזיכרון יעקב