כשנסעתי למחנה שבפולין על גבול אוקראינה עם המשלחת הרפואית של הדסה כדי "לעבוד עם פליטים", הגדרת העבודה הייתה אמורפית קמעה. לא הבנתי בדיוק מה תהיה מהות עבודתי. ראשית, לא הבנתי בדיוק לאן אנו נוסעים.
לא הכרתי את המושג של מרכזי מעבר של פליטים: פליטים מגיעים לגבול אוקראינה־פולין, חלקם לאחר ימים של נסיעה בדרכים. שם הם עוברים רישום ומועברים לאחד ממרכזי המעבר, הממוקמים קילומטרים ספורים מהגבול ויכולים להכיל מאות עד אלפי פליטים.
ממרכזים אלו הם מועברים תוך מספר ימים לארצות אירופה השונות. אני פה כבר שבוע ולא מתרגלת למראות של אוטובוסים מגיעים, וטורים של נשים וילדים נעמדים בתור, מזוודה אחת ביד, אולי גם שקית ניילון שנארזה בחיפזון, ומחכים להוראות. קל וחומר כאן בפולין המראה מצמרר.
שנית, לא הבנתי את מהות עבודתנו כאן כמשלחת רפואית. "אז בעצם אתם עושים עבודת קופת חולים?", אני נשאלת על ידי הקולגות שלי בארץ. קשה לי לענות על השאלה הזו. אנשים שנסו על נפשם, וכעת באו לבקש תרופה כי נגמרו להם הכדורים נגד לחץ דם; אמא המגיעה לקבל תרופה נגד הקאות עבור הילד שלה לפני נסיעה של 18 שעות ליעד חדש ולא מוכר, אישה המבקשת תרופה נגד חרדה – זו עבודה המוגדרת עבודת קופת חולים? אחרי שבוע כאן, אני יכולה לומר שכל יום, כל אדם, כל פנייה פה - זו דרמה.
מול טרגדיה זו של אלפי נשים וילדים ללא בית, רואים את המציאות המדהימה של המשלחות ההתנדבותיות. אנשים טובים, שעוזבים הכל כדי להגיע לאזורים מוכי אסון. מרימים מטבח, דוכני אוכל, אפילו דוכן אוכל לכלבים וחתולים שהובאו על ידי הפליטים. בולטת במיוחד המעורבות היהודית: חמש משלחות ישראליות נמצאות כאן, בהן הסוכנות היהודית, השומר הצעיר, עמותת נתן, עמותת לב אחד ואנחנו, המרכז הרפואי הדסה. מספר גדול ביחס לשאר המשלחות.
ואי אפשר שלא לתהות: איפה היו כל גופי ההתנדבות לפני 80 שנה? אותו נוף פולני כפרי, הקור, השלג, טורי אנשים שהוצאו בכוח מביתם עם מזוודה אחת ביד אל הלא נודע.
אנחנו, שהגענו מטעם המרכז הרפואי הדסה, מפעילים מרפאה בשיתוף פעולה עם ארגון נתן והצלב האדום. הצוות כולל שני רופאים פנימאים, שני רופאי ילדים, ביניהם אני, שניים מהצוות הסיעודי, רכז מנהלתי ודוש, הליצן הרפואי שלנו. האנשים שמגיעים למרפאה מאופקים, הילדים שקטים, מנומסים. כולנו מבינים מהר מאוד שתפקידנו כאן הוא לאפשר פריקת מתח, לאפשר לבכות, לדבר, לספר ואפילו לקבל מיטה לשעה־שעתיים ולישון. כמובן יש גם את המקרים הדרמטיים יותר: זיהום בשל רסיסים, נמק באצבעות מכוויות קור, סרטן, ציסטיק פיברוזיס ועוד.
קשה לתאר במילים את התרומה העצומה של הליצן הרפואי דוש לנעשה כאן. הוא מסתובב בין האנשים, מפזר לבביות, אהבה וסיבה לצחוק. וצחוק זה לא מובן מאליו פה. כשליצן מדבר ג'יבריש, מעיף בלון, מחייך לאנשים – כולם צוחקים והעולם נראה יפה יותר, אפילו במרכז פליטים. הרפואה שנעשית כאן על ידי המשלחת של הדסה שונה במהותה משל כל שאר המשלחות הרפואיות פה.
איננו מסתפקים במתן רפואת חירום ראשונית, אלא נותנים רפואת מומחים מקצועית עם גב של בית חולים שלם מאחורינו. צי של רופאים יועצים, מכל המומחיויות, זמינים לנו 24/7 מרחוק. אחת המשימות אשר החלטנו לקחת על עצמנו היא רפואת ילדים הוליסטית הכוללת רפואה מניעתית. יצרנו פינת בדיקה חברותית לילדים, הצבנו סלסילת פירות ועמדת היגיינת הפה וחילקנו לכל ילד שהגיע למרפאה מברשת שיניים ומשחה.
אני שמחה שבאתי, למרות כל ההתלבטויות שלי. לו הייתי מבינה שזה המקום וזו העבודה, לא הייתי מתלבטת. היום אני גאה מתמיד להיות הדסאית, להיות חלק מארגון שמבין את החשיבות של משלחת כזו, ושמקיים בפועל את הסיסמה החרותה על דגלו: לתת את הרפואה הטובה והמקצועית ביותר, לכל אדם נזקק באשר הוא. החיים כל כך שבריריים. לפני 80 שנה היינו פה אנחנו כפליטים, והיום אנו שוב כאן על אדמת פולין, הפעם כמשלחת רפואית ישראלית מהדסה. אשרינו.
הכותבת היא מנהלת מחלקת הילדים בהדסה הר הצופים