נהוג לחשוב שאת המהפך הפוליטי הגדול ביותר ב־74 שנות המדינה עשה מנחם בגין המנוח בראשות הליכוד כאשר הדיח בבחירות לכנסת התשיעית ב־1977 את המערך (מפא”י ההיסטורית) אחרי 29 שנות שלטון. אלא שבמבט לאחור, אפשר לומר שמהפך פוליטי־מדיני גדול נוסף עשתה המפד”ל, ששרידיה הפוליטיים מתחלקים כיום בין ימינה בראשות ראש הממשלה נפתלי בנט ובין הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ’.
המפד”ל נולדה ב־1956 כאיחוד בין שתי התנועות הדתיות “הפועל המזרחי” ו”המזרחי” והייתה מפלגה ציונית־דתית שייצגה לאורך שנים את הציבור הציוני־דתי תוך דבקות בשוויון ובצדק חברתי, עם תפיסת עולם סוציאליסטית שהייתה קרובה מאוד לעמדות מפא”י של אותן שנים. עובדה זו הפכה אותה לשותפה קבועה בכל ממשלות מפא”י עד לבחירות 1977.
הבקיעים הראשונים בתפיסת העולם הסוציאליסטית של המפד”ל נגלו לעין לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר רבים ממצביעיה ראו בשטחי יהודה ושומרון ועזה חבלי ארץ היסטוריים שחובה לשוב להתיישב בהם והפכו לשותפים נאמנים של תנועות ימניות כמו “ארץ ישראל השלמה”, שדגלו בסיפוח ויישוב כל השטחים שנכבשו בששת הימים. באותם ימים נולדה גם תנועת גוש אמונים, שחבריה היו חובשי כיפות סרוגות שבאו מתנועת הנוער בני עקיבא, מהבית הציוני־דתי של המפד”ל. תנועה זו הזרימה דם חדש למפלגה, ולמעשה הייתה זו המפד"ל שהביאה לסיום שלטון מפא”י, כאשר נמנעה בהצבעת אי־האמון שהונחה אז בכנסת על ידי אגודת ישראל והביאה להקדמת הבחירות לכנסת ולמהפך הפוליטי הגדול.
בבחירות 1977 זכתה המפד”ל ב־12 מנדטים והצטרפה לראשונה לממשלת הימין של מנחם בגין. ח”כים כמו זבולון המר, יהודה בן מאיר, והרב חיים דרוקמן הפכו למעשה את המפד”ל למפלגת “גוש אמונים”, שהייתה לימנית יותר בכל מה שקשור לסיפוח השטחים, ההתיישבות בהם, ובכלל בכל מה שקשור לעתידם של ערביי יהודה ושומרון ועזה. בממשלת בגין הובילה המפד”ל את העמדות הימניות הנציות. בבחירות לכנסת ה־13 ב־1992, כאשר יצחק רבין המנוח נבחר בראשות המערך לראשות הממשלה, המפד”ל נותרה לראשונה בתולדותיה מחוץ לממשלה והקואליציה.
לאחר רצח רבין ושובה של הליכוד לקואליציה המשיכה המפד”ל להיות מפלגה של מאבקים פנימיים רבים, שהולידו פיצולים לשלל מפלגות קטנות. בימינו אלה מיוצגת המפד”ל של פעם על ידי בלוק טכני שכולל שלוש מפלגות: עוצמה יהודית, האיחוד הלאומי ונעם, בראשות בצלאל סמוטריץ’ ולצדו איתמר בן־גביר.
מנהיגיה תומכים בהריסת בתי מחבלים ובגירוש משפחות מחבלים, בהתנגדות חריפה לנישואים חד־מיניים, יוצאים נגד שירות משולב של נשים וגברים בתפקידי לחימה ועוד. דווקא בימים קשים אלה, כשמביטים בהתנהלות הזו של מי שכביכול מייצגים את הציבור הציוני־דתי, מתעורר געגוע להנהגה המסורה והאחראית של המפד”ל של פעם ולאישים כמו חיים משה שפירא, יוסף בורג, אבנר שאקי וזבולון המר, שידעו מה זאת אחריות לאומית.