אנטון סוחינסקי היה חקלאי פולני, ערירי ומתבודד, שחי לפני 80 שנה בפאתי העיירה זבורוב, אז בפולין וכיום באוקראינה. כשנחשף לזוועות שביצעו הנאצים בשכניו היהודים, אנטון החליט שהוא לא יכול לעמוד מנגד. הוא החביא בביתו שישה יהודים, תוך סיכון משמעותי ויומיומי של חייו, מבלי שביקש כלום בתמורה. אותם שישה יהודים שרדו את השואה. אחת מהם, אווה הלפרין, הצליחה להגיע לאורוגוואי והתאחדה עם בעלה. לימים היא הפכה לאמא שלי.
סיפורו המדהים של סוחינסקי, כמו של חסידי אומות עולם אחרים, מדגים את המורכבות האנושית של השואה: התופעות המזוויעות ביותר של הרוע האנושי התקיימו לצדם של גילויי אומץ, אדיבות והקרבה. סיפורה של אמי, שמכיל את הניגודיות הזו של תהום אפלה שבמעמקיה רסיסים של אור, עורר בי השראה להיות אחד ממייסדי מצעד החיים ולהשתתף במצעד הראשון, לפני 34 שנים, ובכל שנה מאז.
במצעד החיים אנחנו מלמדים את המשתתפים שלנו שני שיעורים חשובים: מצד אחד, את עומקו האינסופי כמעט של הרוע האנושי, ומנגד אנחנו מראים להם שבני אדם יכולים להתעלות לרגעים של גבורה ואומץ בלתי נתפסים, גם בשעות החשוכות ביותר. הלקח הזה רלוונטי מתמיד כיום, כשפעם נוספת רוחות מלחמה משסעות את לבה של אירופה, ומחזות האימים של גופות ופליטים חוזרים למלא את המסכים. אסור לנו להישאר אדישים מול הזוועות. את הרוע יש לאזן עם עשיית טוב ועזרה. במצעד החיים השנה תשתתף משלחת מיוחדת של פליטים מהמלחמה באוקראינה, כי אנשים אחים אנו.
השואה היא ההוכחה שאסור לעמוד מנגד. הרוע לא יכלה את עצמו, להפך. השריפה תתפשט ותהרוס אם לא נכבה אותה. לכן אנחנו שבים ומזכירים, שבים וצועדים, שנה אחר שנה. נלחמים באנטישמיות ובגזענות בכל מקום, וגם מנסים לעזור לבני אדם אחרים במצוקה. אם למדתי משהו מאמא זה להיות אנטון סוחינסקי. הלוואי שכולנו נלמד. יהי זכרו וזכרם של ששת מיליוני הנרצחים בני עמנו ברוך.
הכותב הוא סגן יו"ר מצעד החיים העולמי