התקשורת העניקה לאחרונה ביטוי נרחב ותשומת לב רבה להחלטת ועדת הכנסת הקובעת שח"כ עמיחי שיקלי, חבר סיעת ימינה, פרש מסיעתו. התוצאה של החלטה זו, בהנחה שהיא לא תבוטל בבית המשפט, הינה כי ח"כ שיקלי לא יוכל בכנסת הנוכחית לכהן כשר או כסגן שר, לא יזכה במימון מפלגות שוטף, חלקו במימון יישאר בסיעתו, והוא לא יוכל להיות בבחירות הבאות מועמד באף אחת מהמפלגות המכהנות בכנסת הנוכחית.
תשומת הלב שהוענקה לנושא זה מוצדקת ולא מחמת הדרמה האישית; אלא על שום שהיא נוגעת ישירות ללב שיטתנו הפוליטית, וכדאי מאוד לבחון נושא זה לא בראייה של אינטרסים פוליטיים, כפי שבאו לביטוי במהלך הדיון בוועדת הכנסת, אף שזה קצת קשה לפעמים.
לגופו של עניין, הרי ברור לחלוטין שאם ההתנהלות של שיקלי היא מוצדקת ומותר לאפשרה כנורמטיבית, הוא יוכל להישאר חבר בסיעתו ודרך התנהלותו עד כה תהיה מותרת, לא רק לשיקלי, אלא גם לכל חברי הכנסת האחרים. ונניח שחברי כנסת רבים יחליטו לאמץ את דפוסי התנהלותו, לנהוג על פי עומק צו מצפונם, להישאר במסגרת סיעתם ובפועל להילחם בסיעתם, להחליש אותה, ואף למוטט את מבנה הקואליציה כולו - מה שאנו נקבל לא יהיה דמוקרטיה, אלא אנרכיה מוחלטת. לפעמים די בהשמטת אבן אחת כדי למוטט בניין שלם.
כבר ציינתי ברשימותיי במדור זה: שיטה פוליטית אמורה להשיג שתי מטרות מרכזיות - גם הכרעה דמוקרטית הוגנת וגם אפשרות של משילות וניהול מדינה; וזאת ניתן להשיג רק אם מעניקים יציבות לשלטון הנבחר. אנו כבר למדנו היטב את המחיר שאנו משלמים כשיש ארבעה סיבובי בחירות בתוך כשנתיים. על כן, את המקרה של שיקלי יש לבחון לא בהיבט ההשפעה הישירה על שיקלי ועתידו הפוליטי, אלא בהבנת ההשפעה של דפוס ההתנהגות שלו על המבנה הקואליציוני ויציבות השלטון.
תופעת הפרישה מסיעה תובן טוב יותר לנוכח בחינת שורשיה הפוליטיים. אני בטוח שחלק מהציבור אינו מודע למונח "כלנתריזם" ומשמעותו, אבל בעבר היו לא מעט מקרים שחברי כנסת חצו קווים מהמחנה שלהם אל המחנה הפוליטי הנגדי.
הם נטלו מנדט שניתן למפלגתם והעבירו אותו למפלגה היריבה תמורת קבלת טובות הנאה אישיות, שהעיקריות בהן היו קבלת משרות חשובות בממשלה והבטחת עתידם הפוליטי בדרך של שריון מקומם בבחירות הבאות במפלגה שאליה הם עברו. זו הייתה אחת התופעות המבישות בפוליטיקה הישראלית, והיא הגיעה לשיאה עם נפילת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990.
לאחר אירוע זה הידרדרה הדמוקרטיה הישראלית לשפל חסר תקדים. תנועת העבודה ותנועת הליכוד נאבקו אחת עם רעותה במגמה להרכיב את הממשלה הבאה, ולא בדיוק בדרך של הכרעה דמוקרטית בבחירות, אלא בדרך של קניית חברי כנסת מהמחנה הנגדי תמורת טובות הנאה. השאלה מי יצליח להקים ממשלה הייתה מותנית ביכולת לגייס חברי כנסת שמעלו באמון מפלגתם ועברו למחנה הנגדי.
כיהנתי אז בתפקיד יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט. חבר סיעתי מתנועת הליכוד, ח"כ אברהם שריר ז"ל, שכיהן בתפקידי שר בכיר בממשלה מטעם הליכוד, היה מוכן להעביר את המנדט מתנועת הליכוד אל תנועת העבודה בתמורה לאותן טובות הנאה. חודשיים לאחר מכן יזמתי הצעת חוק שנועדה לחסל תופעה זו.
על פי הצעה זו, שאומצה לאחר מכן כהצעת ועדת החוקה כולה, לא מנענו מחבר כנסת לפרוש מסיעתו, אבל קבענו שאם הוא פורש מסיעתו, אך אינו מתפטר מהכנסת ומחזיר את המנדט, אותן טובות הנאה אפשריות יישללו ממנו. עד אז היה מקובל שחבר כנסת פורש מסיעתו רק כאשר הוא מצהיר על כך בכתובים.
בשלב מאוחר יותר קיבלה ועדת הכנסת (פרוטוקול מספר 188) את עמדתי, שפרישת חבר כנסת מסיעתו אינה חייבת להיעשות בהצהרה כתובה החתומה על ידו, אלא יכולה גם להיווצר מכוח העובדות, פרי מעשיו שלו. הרי לא ייתכן שחבר כנסת השייך לסיעה יפעל תמידית כדי להכשיל את סיעתו וימשיך להיות חבר אותה סיעה רק על שום שלא הודיע בכתובים על פרישתו.
שיקלי אכן לא עשה הסכם עם תנועת הליכוד לקבלת טובות הנאה. איני מטיל שום ספק בכנותו בכל הקשור להשקפת עולמו או במניעיו האישיים, ייתכן שהוא משקיע בעתידו הפוליטי בקו העשייה שבו בחר היום וייתכן כי לא, אבל ההתנהלות שלו מערערת מהיסוד סיכוי כלשהו להקמה בישראל של קואליציה יציבה, שתוכל להעניק גיבוי לממשלה הנבחרת על ידה.
אם הוא סבור או אחרים סבורים כמותו שסיעתם חטאה לציבור הבוחרים, והם רוצים להיות נאמנים למצפונם, עומדות בפניהם שתי אפשרויות: להתפטר מהכנסת עם אקט הפרישה מהסיעה, להחזיר את המנדט למפלגתם, ואז אינן מוטלות עליהם שום סנקציות; או להמשיך לכהן במסגרת סיעתם ולהשתדל לשכנע בתוך הסיעה פנימה את חבריהם בצדקת עמדתם.
מעבר לזה, אסור שיהיה מצב שחבר סיעה יפעל בהתמדה ובגלוי נגד סיעתו, ינסה להפיל את הקואליציה שאליה הוא שייך ואיתה גם את הממשלה עצמה. משמעותה של התנהגות כזו היא אנרכיה, ואסור, בשום פנים ואופן, שאנו נרשה ששיטתנו הפוליטית, שגם כך אינה מצטיינת ביציבות, תאפשר יצירת אנרכיה בכנסת ישראל. לא למטרה זו נבחרים חברי הכנסת.