ביום הזיכרון השנה החלטתי להתמקד בהשפעות האסון הנורא של נפילת חלל על בני המשפחה. אלו שממשיכים לחיות אחרי הדפיקה ההיא בדלת. הדפיקה שלאחריה השתנו לגמרי חייהם. המציאות הקשה שבה בכל ערב מתחיל סיוט נורא: מה יהיה הלילה? האם שוב נשכב ערים כל הלילה עם עיניים פקוחות שמבעדן שוב עולה במטושטש דמותו של הנופל? הציפייה המשתלבת בתקווה שהפעם, בשונה מאתמול, השחר יעלה מהר, וניתן יהיה לקום סוף־סוף מהמיטה אחרי עוד לילה בלי שינה.
אחרי הדפיקה החרישית הרועמת בדלת, כל יציאה מהבית הופכת את ההורה השכול לסוג של מכ”ם שמחפש מכרים - רק כדי לא לפגוש בהם ולא להיעלב מאלו המורידים מבט כי אינם יודעים מה להגיד כי אין מה להגיד. ישנו ניסיון נואש להימנע משיחות עם ידידים כי בכל פגישה כזו חייבים לנשוך שפתיים כדי לא להתפרק ולפרוץ בבכי בלתי נשלט.
אחרי אותה דפיקה בדלת, כל תיפוף של צעדים בחדר המדרגות מעורר אשליה שאולי הבן הוא זה ששועט הביתה. כל סט בגדים המוכנס למכונת הכביסה מעורר את הצורך הבלתי נשלט לנסות ולהריח שוב את ריח הזיעה הכל כך מוכר של המדים של הבן שלא חזר; את הכמיהה לעוד חיבוק אחד, לעוד נשיקה אחת, לעוד ריב אחד שהפעם יסתיים בוויתור.
מהיכרותי הקרובה עם משפחות חבריי שנפלו, למדתי שמדובר בפצע שלעולם לא מגליד, בכאב שאף פעם לא יקהה. את להב הסכין שננעץ בגוף לא ניתן להוציא. כאבי הפנטום של הנפילה לעולם אינם נפסקים. בשנים האחרונות למדתי גם על כאבם של האחים והאחיות. עליהם נפלה מכה נוספת שכמעט לא ניתן להתאושש ממנה. לחיות בצל אובדן אח אהוב שנפל, תוך התמודדות בלתי אפשרית עם הורים מתאבלים, זה כנראה קשה מנשוא.
האחים והאחיות הם הנפגעים השקופים של האובדן הנורא. הם לכאורה המשיכו בחייהם כאשר תוך כדי ההתמודדות עם האובדן האישי של אח אהוב הם רואים את ההורים קמלים אל מול עיניהם, את שמחת החיים שניטלה מהם. גם הנכדים והנכדות המשתובבים וגדלים, שהם מקור שמחה עצום, גורמים לא פעם לזליגת דמעה מעיני ההורים השכולים, שמבינים שדורות שלמים נלקחו מהם אי שם בסיני או ברמת הגולן.
בהכירי מקרוב את מחיר המלחמה, זו שבה נטלתי חלק פעיל ושבה 120 מחבריי לחטיבת השריון 600 נפלו בקרב, אני שב ומזכיר לעצמי כי באותה מלחמה שילמנו את מחיר היוהרה וזחיחות הדעת של חלקים נרחבים של מוליכי דעת קהל בציבוריות הישראלית; חברי ממשלה, מפקדים בכירים ועיתונאים. “מעולם מצבנו לא היה טוב יותר”, היה משפט מקומם שהוביל לאסון מלחמת יום הכיפורים. אל מול זחיחות הדעת של הפיקוד הבכיר והדרג המדיני, נחלצנו מאובדן עצמאותנו במלחמה זו בזכות החפ”שים, הטנקיסטים, המט”קים הזוטרים, לוחמי החרמש, גולני והנדסה קרבית ששילמו בחייהם על חטא היוהרה.
בפני מדינת ישראל עומדים עדיין אתגרים ביטחוניים רבים. ערב יום העצמאות תשפ”ב, כולי תקווה שממשלת ישראל ושר הביטחון, בני גנץ, יבנו מציאות כזו שבה לא תחזור הדפיקה הנוראה בדלת אצל שום משפחה. נראה לי שהצמרת הביטחונית הנוכחית יודעת כי המלחמה הטובה ביותר היא המלחמה שנמנעה.