כמדי שנה, בימים אלה שלקראת ערב יום הזיכרון וחגיגות יום העצמאות, אני נוהג להרהר ולהיזכר בחברים טובים, מכרים יקרים שחייהם נגדעו על הגנת המולדת בשדות הקרב, רובם דור שני לשורדי שואה; אותם מכרים גדלו עם המדינה, חוסנה ועוצמתה היו נר לרגליהם. אני תוהה מה היו אומרים אלה שהקריבו את חייהם למען המדינה על פניה כיום.
לדעתי, הם היו המומים ומאוכזבים מאוד, ובטח היו שואלים: “בשביל זה לחמנו? עבור זה הקרבנו את חיינו?”. כל זאת אחרי שהיו רואים את מפלס השנאה שמפלגת את המדינה; את התחושה הציבורית שהמנהיגים של היום הם נהנתנים, ושהסולידריות ואהבת המדינה נעלמו; את התחושה שהמדינה רווית שנאה שמכרסמת כאן בכל חלקה טובה ויוצרת תחושת דאגה גדולה מהמחר; את העובדה שראש הממשלה ובני ביתו מקבלים איומים ברצח באמצעות כדורי רובה במעטפה; את העובדה שהאיומים הפנימיים על קיום המדינה הופכים להיות גדולים יותר מהאיומים החיצוניים.
זו מדינה שנדרשת לבדק בית ולחשבון נפש מיידי. במדינה שבה כבר נרצח ראש ממשלה על רקע פוליטי, היו חייבים ללמוד לקח ולנקוט צעדים מחמירים ביותר כנגד כל מי שרק מעז להעלות מחשבה כזו. אך מסתבר שהלקח לא נלמד. הגיע הזמן שנבין שמה שמתחיל עם כדור במעטפה, עלול להסתיים ברצח בכיכר.
לכך יש להוסיף את ההכפשות ומילות הגנאי ברשתות החברתיות. מאז שהוקמה הממשלה הנוכחית מתנהל כאן מסע צלב נגד חברי כנסת מימינה וממפלגות הימין האחרות, שאינו מקבל תגובה ראויה. זו כבר לא זכות ההפגנה והמחאה, זו הטרדה מסוכנת ומאיימת. האירועים האחרונים מחייבים שינוי מיידי של כללי המשחק הפוליטי. יש לקבוע באופן נחרץ חוקים דרקוניים נגד כל טרור פוליטי, שלפיהם כל פגיעה או הפרעה למהלך החיים של בן/ת משפחה של נבחר ציבור פוליטי ייחשבו לעבירה פלילית חמורה שדינה מאסר.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, חובה לחוקק חוק נגד כל מי שהופך את הרשתות החברתיות לבמת הכפשה ושיגור איומים ולחוקק חוקים מחמירים והגבלות על הפגנות בקרבת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור.